אני יודע שרבים רואים בי בוגד על שלא קמתי ועזבתי. אבל, אינני מתחרט. אבקש סליחה בלב חפץ מכל מפונה שמרגיש שפגעתי בו, אבל אל מול ההיסטוריה אני עומד גאה: מנעתי את הפיכת ההתנתקות ל'פרומו' ריסוק מפעל ההתנחלות, והצלתי את הציונות הדתית מעצמה. אם הייתי נוהג אחרת, היה על בני הציונות הדתית אות קין שאומר: "אי-אפשר לסמוך עליהם שימלאו פקודות"...

בשעה שיהודי בגולת קישינייב עמד מול סכנת פוגרום, עמדה בפניו הברירה לקחת מזוודה ומעט כסף ולמלט נפשו למקום אחר. שם לא הייתה ליהודי מולדת. האם אפשר להתקיים בהיגיון כזה גם במקום שהוא מולדת? בהיבט הפרגמטי: ברגע שמסתמן לאויבינו כי אחיזתינו במרחב אכן כפופה לחשבונות התועלת, דרכם מוארת בתקוה גדולה.