לא מפתיע, שהמלחמה עם איראן הסתיימה בספק, שמא נעשתה רק חצי עבודה. ככה זה עם סיום מלחמות. בני אדם מצפים באופן לגמרי טבעי שהמלחמה המסתיימת תהיה המלחמה האחרונה... רק שמצב היסוד הקיומי האנושי הוא דווקא אי היציבות. אם נוצרה לרגע יציבות היא תוצאת שיווי משקל ארעי, כמו רוגע על פני הים. גם ניצחונות בקרב אינם מבטלים את סכנת המלחמה הבאה.
במבט אחראי הציג הרמטכ"ל ביום שישי כי המלחמה עלולה להיות ממושכת. בתנאים שנוצרו עד כה, ידה של ישראל על העליונה והמשך התקיפות באיראן מגדיל בכל יום את ההישגים המצטברים, אבל עדין אין בידיה של ישראל נתיב לסיום המלחמה.
האסטרטגיה האיראנית - לפני התקיפה האמריקנית וגם לאחריה - מבוססת על 'דוקטרינת העמידה האיתנה': להמשיך לתפקד במציאות קשה הסוגרת עליה; לשמור בכל מחיר, מבלי להיכנע, על קיומה ונוכחותה; להפגין - למרות החולשה - עוצמה מדומה; לא להשתנות, לא להיכנע ולמשוך זמן, בתקווה שיתרחש משהו שיגרום לשינוי המציאות. במקביל, לנסות להתאושש וגם, לנסות בדרך כלשהי לפרק את האויב.
בדרך כלל נהוג לזהות את תופעת 'שלטון האימהות' - חוסר הנכונות של משפחות לשלוח את בניהן להילחם - עם מדינות דמוקרטיות; אבל מלחמת רוסיה אוקראינה - בעיקר החלטת ולדימיר פוטין על גיוס ותגובת האוכלוסייה, מלמדת אותנו שהתופעה חיה ובועטת גם במדינות טוטליטאריות.
במהלך השבועיים האחרונים נמשכת הלחימה במגמה שתוארה בשני העדכונים הקודמים – מצד אחד סדרה של התקפות מוגבלות-יעד על-ידי צבא רוסיה, כשהמאמץ העיקרי שלהם הוא בצפון חבל דונבס בין איזיום לבין לוגנסק; ומנגד סדרה של התקפות-נגד מצד צבא אוקראינה כששני מוקדי ההתקפה שלהם הם סביב העיר חרקוב בצפון-מזרח אוקראינה ולעבר העיר חרסון בדרום-מזרח אוקראינה.
זהו סיכום ביניים שהכין חוקר המלחמות, ד"ר עדו הכט, למלחמה באוקראינה. הוא נוגע בסדרת סוגיות מרכזיות שהשפיעו, להערכתו, על אופן התנהלות המלחמה, על-מנת לאפשר הפקת לקחים ראשוניים ממלחמה זו, גם עבור ישראל.
