מרגע שנחלשה בהרב מיארה בשל החשד בבגידה שדבק בה, הפך יצחק עמית לראש חץ בודד של מאבק אליטת ההון בממשלה, ויעשה ככל יכולתו להטריל אותה, ולעקר את החלטותיה. לכן, אין מנוס מהפיצוץ הגדול: מהרגע, שבו תודיע הממשלה שאינה מצייתת עוד לבג"ץ. השאלה היחידה שנותרה היא מתי: לפני הבחירות או אחריהן?
עמית מאיים בביזיון בית המשפט, כדי לאכוף פסקי דין שמשרתים את ההגמוניה הישנה ולא באמת את החוק. אבל בלי היועמ״שית שתגבה אותו, אין לו כוח אכיפה. לכן, המאבק על החלפתה הוא רגע האמת של הדמוקרטיה.
ניסיון החיים המשותפים של מוסלמים עם בני דתות אחרות במזרח התיכון ובמערב כולו, רחוקים מלהיות מעודדים. וכיוון שהווק שלנו - שחותר בעקביות לחזון 'מדינת כל אזרחיה' - נזהר מעובדות ומדבר בדימויים, אין מנוס מלהציב את העובדות ולדרוש הסברים: למה הם סבורים שאצלנו זה יהיה אחרת?
מערכות מתהפכות. זוכרים? לא הייתה עוד פרשה כמו פרשת הפצ"רית - יועמ"שית, והשלכותיה רבות היקף. כמו שזה נראה עתה, ולפי רמת ההיסטריה השוררת בצמרת הפרקליטות, הפרשה מאיימת להקריס את המאחז רב השנים של אליטת ההון במערכת האכיפה, ולשנות אותה עד היסוד!
אם מח"ש, הנתונה למרותה של בהרב מיארה, חוקרת באזהרה את מני בנימין על רמיזה לנחקר שמקורב אליו בנוגע לחקירה שמתקיימת נגדו, בעבירה של הפרת אמונים, הרי שעל פי אותם סטנדרטים היא עצמה צריכה להיחקר בגין הפרת אמונים חמורה בהרבה. שכן היא העלימה ביודעין נתון קריטי הן מהיועצת המשפטית של משרד המשפטים והן מבג"ץ, ועוד פעלה בידיעה מראש שהיא מצויה בניגוד עניינים, ובנוגע למגה-הפרשה שמרעידה את המדינה.
מה גורם לאישיות כאהרן ברק לראות בעצמו נתין ולא אזרח? כפי שקורה בתהליכי מחאה ממושכים, ובעיקר לאור אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שלאחריהם, המחאה פיתחה מנגנון ביורוקרטי שהסתאב והלך, נקלעה למשבר עומק, ופתחה סטגנציה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא פער רלוונטיות הולך ומתרחב מהמציאות. ד"ר עדו נתניהו הוסיף לנו מספר דוגמאות לכך...
אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. ככל שהם נחשפים במערומיהם, הם חייבים להעז עוד יותר, ו'להשתין על כולנו מהמקפצה' (סלחו לי על גסות הרוח). ואז, הלגיטימציה שלהם מתאדה עוד יותר, והאמון בהם מתרסק, עד למהפך הבלתי נמנע.
השבר ביחסים האסורים בין המשטרה לפרקליטות מביא בשורה גדולה לדמוקרטיה הישראלית, שמנסה להשתקם מהאונס הברוטלי שהיא עוברת מידי שופטי בג"ץ ועושי דבריו במשרדי היועמ"שית והפרקליטות. יש לנו סיכוי לקבל בעתיד מערך חקירות עצמאי, שיעמוד על זכותו החוקית לאזן את כוחו של מערך הפרקליטים, כיאה לדמוקרטיה אמיתית.
את הזהות הקולקטיבית של האליטה שלנו שנמוגה, לא נוכל להשיב. החולשה הקטלנית הזו היא סוס טרויאני, שחדר את חומת ההגנה הקולקטיבית שלנו, ומאפשר לאינטרסים של האויב לחדור אלינו תחת מעטה של הומניזם...
ברגע שהציבור הפנים כי השופטים הם שחקנים בעלי אג’נדה, וכל פסק דין “ידוע מראש” לפי זהות שופטיו, קרסה ההפרדה המושגית בין משפט לפוליטיקה, והתאדה האמון ביכולת המערכת לפסוק על בסיס כללים אוניברסליים, ללא הטיות אישיות או אידאולוגיות. אם כך, נגיע לבסוף לשאלה המתבקשת: אם השופטים ממילא פוליטיים, האם לא הגיוני שייבחרו בבחירות, ממש כמו הפוליטיקאים, שלהם הם בזים כל כך?
