חופש הביטוי איננו רישיון להפקרות. מאז מחאת קפלן וכיום גם סביב החטופים, חסימות כבישים מתבצעות כעניין שבשגרה, בלי היתר ובלי שליטה. זו לא דמוקרטיה, זו הפקרות. מה שמתרחש בכבישי ישראל בשנים האחרונות, בחסות היועצת המשפטית לממשלה, חורג מזכות ההפגנה והופך לאנרכיה.
תארו לעצמכם שהיה מוסלמי פורס את מחצלתו באמצע כביש סואן בישראל ומתפלל, כשהוא נותן לטור המכוניות להמתין. איך היינו מגיבים אז? כיוון שאיננו שייך לתנועת המחאה, אני מניח שהיה מסולק בברוטליות מהכביש, כדי להחזיר את סדר החיים למסלולו. במדינות המערב, המקרה החריג שתיארתי הופך לנורמה, במסגרת ה'אסתנזאף' - ההתשה / השחיקה או הדימום האיטי, שחותרת תחת מרקם החיים התקין של היריב, תוך ניסיון לגרום לו לאבד סבלנות, לגיטימציה פנימית ומשאבים.
