לקראת ביקור טראמפ וציפייתו "לממש עסקה", ראוי להביע עמדה ישראלית בעלת בסיס הסכמה לאומי רחב: כן למתווה רבין, על בסיס עקרונות נאומו האחרון, לא למתווה קלינטון- ברק.

אחת הטעויות הקשות, שמחירן עצום, היא פתרון בעיות מורכבות באמצעות פתרון ליניארי. המחשה טובה לכך בתחום הביטחון הלאומי הינה גירוש פעילי החמאס ללבנון, ב-17 בדצמבר 1992: פעילי הטרור הוצגו כקרבנות; ההתארגנות העצמית ביניהם יצרה וחישלה את דור המנהיגות הבא של המאבק הפלסטיני; העברת ידע טכנולוגי - כמו בניית מכוניות תופת ומטעני חבלה - שדרגה את המאבק העתידי עשרות מונים; ותורות לחימה של טרור וגרילה שהועברו להם - וביניהם טרור המתאבדים - הפכו לנשק העיקרי כנגד ישראל עד היום.

יצחק רבין לא חתר תחת הסדר החוקי-היררכי, הקובע לדרג המדיני סמכות בלעדית בהכוונה ובהחלטות. אבל מרום ניסיונו המעשי, הצביע על חיוניות הממד הקוגניטיבי, המחייב לקיים בין הדרגים שיח כן ונוקב של אחריות משותפת. התופעה דומה במידה רבה לברור המתקיים בין יזם לבין ארכיטקט. אם הארכיטקט אינו יותר ממתווך ניהולי בין היזם לבין הפועלים, אפשר לוותר עליו. הזיקה בין היזם לבין הארכיטקט רחוקה מלהיות אינסטרומנטלית גרידא. כך גם לגבי הזיקה שבין הדרג המדיני לצבאי...

האם הסכמי אוסלו הם באמת מורשתו של יצחק רבין? די להבין את הרקע לצמיחתו של יצחק רבין וללמוד את קורותיו על מנת להבין, שבין הדמות המצטיירת לנו מתוך המורשת, לבין האיש עצמו אין מאומה. רבין - תלמידם של ברל כצנלסון ויצחק שדה, שהתחנך על ברכי התורה המהפכנית של אחדות העבודה - רחוק מלהיות ליברליסט. והוא גם לא היה רודף שלום בלתי נלאה...