האסון של המשפט החוקתי שלנו הוא, שכמה משופטינו קבעו הלכות, שבמבט השוואתי נראות מגוחכות במידת הכוח שהן מעבירות לידי פקידים ממונים, והכל משיקולים פוליטיים מובהקים. בכך, הם הורידו את המוסד שעליו הם מופקדים, לשפל מדרגה מקצועי.
פסק הדין שניתן ב- 7 בספטמבר 2025, בעניין המזון שמקבלים האסירים הביטחוניים - מינורי לחלוטין. אז מדוע המהומה? כי בית משפט נמצא במשבר לגיטימציה חמור, ומי שמכניס את ראשו ללא הרף לביצה הפוליטית, מאבד את היכולת שלו לפסוק גם במקרים הפשוטים והאלמנטריים ביותר.
לקראת פתיחת שנת הלימודים, עשרות מנהלי בתי ספר הפיצו סרטון הקורא להפסקת המלחמה ולהשבת החטופים, שכולה מחויבות, לכאורה, "לאהבת האדם, לכבוד האדם ולחמלה". כל ה'חנטרושים' המביכים לא יסתירו את העובדה הפשוטה שהמנהלים החצופים האלה מועלים בתפקידם בכך שהם מנצלים את מעמדם וסמכותם לקידום עמדה פוליטית, תוך זלזול והתעלמות מאלפי התלמידים במוסדות אותם הם מנהלים - ואלפי הורים - שאינם חושבים כמותם.
בהחלטה נדירה, מותח נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, ביקורת על התנהלותו של יצחק עמית, ששיבץ עצמו כראש ההרכב בעתירות לשכת עורכי הדין נגד החוק שמקצץ את סמכויותיה של הלשכה, ובה בעת נושא את נאום הפתיחה בכנס השנתי המרכזי של הלשכה באילת... שינוי שיטת בחירת נציב התלונות, ומינויו של קולה, מסתמן להיות אחד הדברים החשובים שהממשלה הזו הצליחה לעשות!
סיפור הדחתו של יצחק זמיר מתפקיד היועמ"ש, היה במשך ארבעים שנה מיתוס מכונן ממש בהיסטוריה של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. דוגמה ומופת ליועץ משפטי אמיץ שעמד על שלו - ושילם את המחיר. עתה, אחרי שנחשפו ניסיונות השכתוב של הפרשה, לא השכתובים של זמיר, לא ה"סדר" החדש בוויקיפדיה, ולא כל מהדהדי הגרסה המסולפת, יצליחו לשנות אותה. אבל הם כן ישנו, למרבה הצער, את האופן בו נזכור את השופט זמיר.
