פרשת זיו אגמון חשפה בעיה קשה: הפעולה הממוקדת וארוכת הטווח של אנשי 'מהפכת הצבע' שלנו לפרק את לשכת נתניהו מבחינה מקצועית הצליחה. כשהמשפט מעמיס עליו והלשכה אינה פרודוקטיבית, הופך נתניהו פגיע יותר, איכות קבלת ההחלטות שלו יורדת. וגדל גם הסיכוי שיטעה.

אם תינתן חנינה לפני הבחירות ללא עסקה כוללת, ואם יחזור הימין לשלטון אחרי הבחירות, עלולים משתתפי 'מהפכת הצבע'  לגלות, ש'אין ארוחות חינם', שהגיע מועד התשלום, ושנגזר עליהם, כלשון המשל: גם לאכול את הדגים המסריחים, גם לחטוף את המלקות וגם להיות מגורשים מהעיר.

כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית - כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה - יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.

אסור לטעות לרגע, אם המצב יגיע לנקודת אל-חזור הממשל לא יהסס למנוע השתלטות מוחלטת של הווק על ישראל, גם במחיר של עימות חזיתי עם מערכת האכיפה הישראלית הרקובה והמושחתת.

בזמן שישראל מבצרת את מעמדה כמעצמה אזורית, "אליטת ההון" שלנו ממשיכה את מלחמתה בפרויקט הציוני, ושוגה, שוב ושוב ושוב...

נציב שירות המדינה הוא דמות חשובה מאוד בשלב של משבר חוקתי. אם, למשל, היועמ"שית תוציא את נתניהו לנבצרות ובג"ץ יאשר זאת, מישהו צריך להנחות את הבירוקרטיה כיצד לנהוג. אם הנציב אינו בובה של היועמ"שית (כפי שהרשקוביץ היה), אלא אדם עצמאי שמחויב לעקרון ריבונות העם, הוא לא יציית להנחיות של היועמ"שית – וזה game changer.

מערכות מתהפכות. זוכרים? לא הייתה עוד פרשה כמו פרשת הפצ"רית - יועמ"שית, והשלכותיה רבות היקף. כמו שזה נראה עתה, ולפי רמת ההיסטריה השוררת בצמרת הפרקליטות, הפרשה מאיימת להקריס את המאחז רב השנים של אליטת ההון במערכת האכיפה, ולשנות אותה עד היסוד!

אם מח"ש, הנתונה למרותה של בהרב מיארה, חוקרת באזהרה את מני בנימין על רמיזה לנחקר שמקורב אליו בנוגע לחקירה שמתקיימת נגדו, בעבירה של הפרת אמונים, הרי שעל פי אותם סטנדרטים היא עצמה צריכה להיחקר בגין הפרת אמונים חמורה בהרבה. שכן היא העלימה ביודעין נתון קריטי הן מהיועצת המשפטית של משרד המשפטים והן מבג"ץ, ועוד פעלה בידיעה מראש שהיא מצויה בניגוד עניינים, ובנוגע למגה-הפרשה שמרעידה את המדינה.