תקציר: מה ניתן ללמוד מלקחי ביקורו של משה דיין בזירת הלחימה בווייטנאם? היהירות מול נחישות היריב, וחוסר האפשרות לעקור מלב התושבים את אמונתם, צריכים להיות נר לרגליהם של הדרג המדיני והצבאי כאחד, כאשר מדובר בסכסוך שיש לו הקשר לאידאולוגיות דתיות ומדיניות.
ישראל חייבת להסיק מסקנות מהמשגים השיטתיים של הממסד המדיני בארה"ב, לקבל בערבון מוגבל המלצות ותכתיבים של ארה"ב לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי, הסוגייה הפלסטינית וצרכי הביטחון של ישראל; ולהתנהל לפי מזרח תיכון מציאותי (הפכפך, אלים, עריץ ומתסכל) ולא לפי הרהורי-לב על 'מזרח תיכון חדש' ו'שלום עכשיו'...
הרבה מילים נכתבו על מלחמת וייטנאם ואין בכוונתי לכתוב את תולדות המלחמה. אחרי צפייה בסדרה של קנת בארנס ולין נוביק חשבתי שכדאי להשחית כמה מילים על סוגיות ייחודיות שמצאתי ביותר מ-17 שעות של הסדרה...
הפצצות אסטרטגית לשלילת יכולת צבאית עובדת רק במלחמת התשה ממושכת, שמתבססת על עליונות אווירית, ושבסופה נשללה מהאויב היכולת הצבאית העיקרית שלו, ושהוא מבין שזה מה שקרה לו!
מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, פועלת סין בעקביות למימוש ריבונותה על חלקים נרחבים מים סין הדרומי - העשיר בדרגה ובמשאבים - בעיקר על חשבון ווייטנאם והפיליפינים. זאת, מבלי להירתע אף מסכסוך מזוין עם ארצות הברית, ומתביעה נגדה שהוגשה על ידי הפיליפינים לבית הדין הבינלאומי בהאג. ב- 12 ביולי 2016 קבע בית הדין, שסין הפרה את ריבונותה של הפיליפינים ושאין לה זכות לשליטה בלעדית על השטח הימי ועל המשאבים שבו. הסינים מצפצפים!
