חטא אדם וחווה באכילת פרי עץ הדעת נטוע כבר אלפי שנים ביסודות תודעת האדם. נקודת מבט אחת - שנראית לי הפשוטה ביותר והמעשית ביותר - מתמקדת בזיקה שבין האכילה מפרי עץ הדעת לבין המגמה המואצת במאות השנים האחרונות, בעיקר בתרבות המערב, לדומיננטיות היתר של השכל והתבונה בהכוונת האדם במבוכי חייו.
תקציר: מסתבר ש'אומת הסטארט אפ' הצליחה לחדש גם בתחום הפרוגרסיביות העולמי: אם עד היום בעולם הגדול, הפוליטיקלי קורקט הוציא מילים מתוך המילון - והן הפכו לאסורות לכלל האוכלוסיה - הרי שבישראל מסתבר, יש מילים שמותרות רק לקהלים ספציפיים...
האלוף גרשון הכהן, טען בערוץ 12 כי "מדינה שאין לה כבוד לאומי, לא יהיה לה גם קיום, והאשכנזים לא מבינים את זה". הנה, אשכנזי אמר שאשכנזים לא מבינים, וכולם קמים עליו 'למחוק' אותו...
בדילמות אסטרטגיות על פי טבען, יש תמיד צדדים לכאן ולכאן והן אינן מוכרעות רק בכוח התבונה. הכרעה מאוזנת זקוקה קודם כל לדיאלוג ביקורתי פתוח וזה בדיוק מה שכל כך חסר כיום בהנהגת מדינת ישראל.
ההיגיון הכלכלי אותו מייצג משרד האוצר הפך להיגיון הדומיננטי שמכתיב את פעילות כלל משרדי הממשלה. לא עוד שאיפה לתכלית ציונית: לפריסת התיישבות, לפיתוח הפריפריה ולקיבוץ גלויות, אלא שאיפה למשוואות רווח כלכלי.
סיכום המחלוקת עם גדי אייזנקוט מתמצה בשתי טענות, שהוא ובני גנץ בחרו לנטוש: הראשונה מבוססת על ההבנה, כי אין יכולת להגן על מדינת ישראל מרצועת החוף הצרה. השנייה רואה בהתיישבות, מרכיב מערכתי חיוני במאמץ הביטחוני. בממדי דיון אלה, המחלוקת שיש לברר עם גדי איזנקוט היא לפני הכל מקצועית ולא פוליטית.
אחרי השנים שעברו מאז 'בשורת השלום' שהובאה מנורבגיה, ראוי להתבונן מחדש בהנחות היסוד שלה, ועוד אחרות שעליהן מושתת "פתרון שתי המדינות". אלה קרסו מזמן. לנוכח הקריסה, מדינת ישראל מחויבת לכינון מחודש של אבני הדרך בניווט דרכה האסטרטגית בכל הקשור לעתיד מדינת ישראל ביו"ש ובבקעת הירדן.
