החשש לאבד את הישגי יצחק רבין באוסלו – העברת האוכלוסייה הפלסטינית לשליטה עצמית – משתק את הצורך הישראלי להתערבות משמעותית ביהודה ובשומרון.

ההיגיון הכלכלי אותו מייצג משרד האוצר הפך להיגיון הדומיננטי שמכתיב את פעילות כלל משרדי הממשלה. לא עוד שאיפה לתכלית ציונית: לפריסת התיישבות, לפיתוח הפריפריה ולקיבוץ גלויות, אלא שאיפה למשוואות רווח כלכלי.

סיכום המחלוקת עם גדי אייזנקוט מתמצה בשתי טענות, שהוא ובני גנץ בחרו לנטוש: הראשונה מבוססת על ההבנה, כי אין יכולת להגן על מדינת ישראל מרצועת החוף הצרה. השנייה רואה בהתיישבות, מרכיב מערכתי חיוני במאמץ הביטחוני. בממדי דיון אלה, המחלוקת שיש לברר עם גדי איזנקוט היא לפני הכל מקצועית ולא פוליטית.

אחרי השנים שעברו מאז 'בשורת השלום' שהובאה מנורבגיה, ראוי להתבונן מחדש בהנחות היסוד שלה, ועוד אחרות שעליהן מושתת "פתרון שתי המדינות". אלה קרסו מזמן. לנוכח הקריסה, מדינת ישראל מחויבת לכינון מחודש של אבני הדרך בניווט דרכה האסטרטגית בכל הקשור לעתיד מדינת ישראל ביו"ש ובבקעת הירדן.

האיום של נסראללה פוגש את הנהגת מדינת ישראל מאוחדת - משמאל ומימין - במוכנות להגן על האינטרסים הריבוניים המוסכמים של מדינת ישראל. בנסיבות אלה, תזכה ממשלת ישראל לגיבוי מלא להפעלת צה״ל לתגובה רחבה ומוחצת. ראוי להבהיר לנסראללה כי אם יחליט לתקוף ולחולל סבב לחימה, יפגוש את צה״ל ערוך ומוכן למענה הולם ומפתיע.

סבב הלחימה האחרון מתייחד בהקשר שונה מסבבים קודמים, ובכך פותח אופק ליצירת פוטנציאל אסטרטגי חדש, לא רק ברצועת עזה.

בהצגת האיחוד של הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט, לא הובאה לציבור הישראלי בשורה חדשה. גם הקריאה להתייצבות תחת דגל הממלכתיות, הציגה משחק פוליטי מוכר, באצטלה שמבטיחה מורשת בן גוריונית אך תוכנה הובא לידי ביטוי בצורה רזה.

אילו לא יזמה מדינת ישראל את המהלך ההתקפי נגד הג'יהאד, במוכנות לכניסה לסבב לחימה, חופש הפעולה של כוחות הביטחון ביו"ש עלול היה להיות מוצמד, כפי שציפו בהנהגת הג'יהאד, לאילוצי חופש הפעולה הישראלי בעזה ובלבנון.

מבצע 'עלות השחר' הוא מבצע מוצלח, וטוב שהסתיים. צריך להבין שלא מדובר במלחמה. מדובר במה שמונה השפה הצבאית מהלומה מערכתית. מהלומה ממוקדת מאוד; וצריך להבין, שלמהלומה אין תכלית כמו למלחמה...

דומיננטיות יתירה של גישת תחרות שוק חופשי, עלולה למנוע ממדינת ישראל את היכולת למימוש תכליתה וייעודה.