תקציר: השימוש במילים "איסלאמופוביה" ו"גזענות" הפך לכלי רב עוצמה להשתקת ביקורת לגיטימית, לחניקת דיון פתוח ולעיוות המציאות, המנטרל את יכולתו של המערב לעצור את תהליך הפיכתה של אירופה למדינת שריעה מוסלמית. הכותרת: "איסלאמופוביה וגזענות: המילים ששיתקו את המערב" מציעה אבחנה נוקבת על שיתוק אינטלקטואלי וחברתי. השימוש המתרחב והמניפולטיבי במונחים אלו, לא נועד להוקיע דעות קדומות…
'איסלאמופוביה' היא נשק פוליטי, שנועד להאשים את התרבות המערבית במה שהמוסלמים עצמם עושים. הוא מבקש לגרום לחברות מערביות לוותר על הנורמות שלהן. השימוש בו איננו מגן על אנשים משנאה, אלא על האידאולוגיה שהם מייבאים לצרפת, מפני ביקורת. אם תגידו לא לחיג'אב במקום העבודה, אתם 'איסלאמופובים'. אם תאסרו על כיסוי פנים בבתי ספר, אתם 'איסלאמופובים'. אפילו אם תסרבו להישלט על ידי השריעה - אתם 'איסלאמופובים'...
האג'נדה של בתי הספר בבריטניה נטועה בדמוגרפיה: הם יודעים שבריטניה משתנה במהירות, והופכת למוסלמית. טיולי בתי הספר למסגדים, עידוד לבישת החיג'אבים והשיעורים ה'ארוזים' בקפידה, כולם באים לוודא שילדים בריטים ישובצו ללא התנגדות במקום המיועד להם בעתיד הזה, שבו מנהגים איסלאמיים שולטים בחיים הציבוריים, שבו ביקורת נמחצת תחת הקריאות "גזענות" ו"איסלאמופוביה", ושבו החוק הבריטי 'מתכופף' כדי להתאים את עצמו לאידאולוגיה זרה.
במשך עשרות שנים, אחד הקמפיינים המרכזיים של מחנה השמאל היה אזהרות חוזרות ונשנות על "סוף הדמוקרטיה". בישראל הוא הגיע לשיא הצלחתו ב'ליל גלנט הראשון' בקמפיין הכל כל מוצלח של של המחאה ב- 2023 למניעת "המהפכה המשטרית", רק שאי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן, והקמפיין הזה הבאיש, איבד מכוחו, וכדאי לה למחאה להחליפו בקמפיין אפקטיבי יותר!
אילון מאסק הביע ביקורת חריפה על הטיוח של רשויות האכיפה בבריטניה בפרשת "כנופיות הפדופילים", מחשש שתתויגנה כאסלאמופוביות. פרשה זו נחשפה בתחילת העשור הקודם, כאשר התברר שכנופיות של גברים, בעיקר ממוצא פקיסטני, ניצלו מינית אלפי ילדות ונערות בערים כמו רוטרהאם ורושדייל. מדובר בשערורייה החמורה ביותר בתולדות בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. אנחנו עדים לתקופה שבה ערוותו של ה-WOKE נחשפת תרתי משמע.
בניגוד למשטרות מערב אירופה, המשטרה הגרמנית אינה חוששת מתיוגים כגזענים וכאסלאמופובים ונוהגת יד קשה במפגינים האסלאמיים. ההבדלים בין המדינות משקפים לא רק את המצב הביטחוני בכל מדינה, אלא גם את השיח החברתי והפוליטי הרחב יותר. גרמניה רגישה היסטורית למצב שבו הדמוקרטיה שלה מנוצלת לרעה. לכן הדגש הוא על ההתמודדות עם איומים ביטחוניים, גם במחיר ביקורת על פגיעה בזכויות המפגינים. במדינות מערב אירופה, החששות מתיוג המשטרה כגוף מדכא מכתיבים גישה עדינה וזהירה יותר.
