האם המשטרה הפכה לכלי, שמתחזק את המעטפת הדמוקרטית תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן? האם כבר אינה פועלת לפי המודל הקלאסי של "משרת הציבור" (Public Servant), אלא כזרוע ביצועית של הדרג הפוליטי הנבחר? האם המשטרה צועדת אל סופה? על ספרה החדש של ד"ר אראלה שדמי.
בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.
בסוף, זה תמיד נגמר באותו האופן: הראיות מתנדפות, העובדות נעלמות, והקנס – אם הוא בכלל מגיע – הוא רק דמי כניסה נמוכים למועדון האקסקלוסיבי של ה'חסינים'. הפריווילגים השונים הם רק השמות על התיק; הסיפור האמיתי הוא המערכת שלמדה להפוך את שלטון החוק להמלצה בלבד עבור האנשים הנכונים.
אובססיה היא כוח נפשי רב־עוצמה, אך מסוכן. היא מציעה משמעות בעולם מורכב, אך גובה מחיר של עיוורון, קיטוב ולעיתים הרס. חברה בריאה ופרט בריא זקוקים ליכולת להחזיק רעיונות בעוצמה, מבלי להפוך לעבדיהם. היכולת לספק, להשהות שיפוט ולהכיל מורכבות אינה חולשה, אלא חומת ההגנה המרכזית מפני אובססיה הרסנית.
תכירו את 'פרדוקס הביצור'. כאשר נחשף השימוש לרעה במערכת האכיפה, הופכת 'הלוחמה המשפטית': ממנגנון תקיפה למנגנון ביצור והגנה עצמית של המערכת, לכאורה כדי לשמור על האמון והלגיטימציה הציבורית. אולם בפועל, הוא רק מעמיק את משבר האמון.
כאשר נחשף השימוש לרעה במערכות האכיפה, 'הלוחמה המשפטית' (Lawfare) משנה את פניה ומתבצרת. אז, ה'טיוח' הופך לצורך קיומי של המערכת, כי חשיפת הניצול לרעה של החוק תמוטט את אשלית הניטרליות המוסדית. כך הופך המאמץ להסתיר את הסטייה, לחלק בלתי נפרד מהטקטיקה עצמה: הגנה על הכלי באמצעות טיוח והסתרה.
השימוש במערכת אכיפת החוק ככלי לניגוח פוליטי ("לוחמה משפטית" - Lawfare), מהווה את אחד האתגרים המורכבים ביותר לדמוקרטיה המודרנית במאה ה-21. הנה אוסף ממים אינטרנטיים המשקפים את השימוש לרעה במערכת האכיפה. אתם מוזמנים להוסיף עליהם.
אז מה חדש בחקירת היועמ"שית והפצ"רית? כלום ושום דבר! פשוט עובדים עלינו... כי אם המפכ"ל היה מתכוון ברצינות לגלות את האמת, הייתה מתרחשת מהומת אלוהים: ביקורת קשה עליו מהשמאל הפוליטי, וגילויים אישיים קשים לגביו (מחזיקים אותו 'קצר'. זוכרים?), וכל מיני 'פלופים' תקשורתיים, שהיו מסיטים את תשומת הלב הציבורית מהפרשה הזו...
מרגע שנחלשה בהרב מיארה בשל החשד בבגידה שדבק בה, הפך יצחק עמית לראש חץ בודד של מאבק אליטת ההון בממשלה, ויעשה ככל יכולתו להטריל אותה, ולעקר את החלטותיה. לכן, אין מנוס מהפיצוץ הגדול: מהרגע, שבו תודיע הממשלה שאינה מצייתת עוד לבג"ץ. השאלה היחידה שנותרה היא מתי: לפני הבחירות או אחריהן?
אל תטעו, כך דמוקרטיות מתות. לא עם טנקים ברחובות, אלא עם צנזורים ליד מקלדות, עם שוטרים שדופקים על דלתות בגלל ציוצים, עם מנהיגים פחדנים שאומרים לכם שחופש הביטוי הוא מסוכן. אבל, לא הוא מסוכן. השתקתו מסוכנת. חופש הביטוי הוא הגבול בין דמוקרטיה לרודנות, ואם נאבד אותו, נאבד הכל.
