מלחמת התודעה של הווק אינה מבקשת "תיקון עולם" במובן הקלאסי של שיפור תנאים חומריים. מטרתה היא דה-קונסטרוקציה (פירוק) של הערכים הליברליים הישנים - חופש הביטוי, אינדיבידואליזם ועיוורון צבעים - והחלפתם במערכת היררכית המבוססת על זהות קבוצתית. מי שמבין את המלחמה הזו מבין שהקרב אינו רק על הקלפי בבחירות, אלא על המרחב שבין האוזניים, של כל אחד מאיתנו.
אם בעבר נתפסה מחאה כתגובה אותנטית של ציבור זועם - פועלים רעבים, סטודנטים מתוסכלים או מיעוטים נרדפים - הרי שבעשורים האחרונים, מאחורי חלק גדול מן המחאות הפוליטיות עומד מנגנון מתוחכם של מימון וגיבוי בינלאומי, לוגיסטיקה ותיאום...
עמותות (NGOs) הוקמו במקור כדי לשרת מטרות ציבוריות, אך במציאות הפוליטית של ימינו הן הפכו גם לכלי אסטרטגי, בשירותם של בעלי הון ובעלי אינטרס. באמצעות רשת מסועפת של מימון גלובלי, ארגונים אלו מחדירים 'וירוס אינטלקטואלי' לתוך המערכת הממסדית, ומעתיקים את מרכז הכובד הדמוקרטי, מהפרלמנט הנבחר אל מסדרונות המשפט והפקידות...
המרד הגדול של האליטה בעמה יסתיים לדעתי בבחירות הקרובות, ללא טראמפ. אבל טוב שהעצומה הזו באה לעולם, כי היא מהווה צעד נוסף בהתבגרותו של הימין, וביכולתו להתנער משנים רבות כל כך של שלומיאליות שלטונית.
מבצע 'שאגת הארי' הציף את המוקשים שטמנו בחוק הבינלאומי במשך שנים, משפטנים פרוגרסיביים, ארגונים גלובליים ופוליטיקאים של ה- Woke, כדי להגביל את יכולת מדינות הלאום לעמוד על ריבונותן מפני הבאים לפרקן. ממשל טראמפ כבר הבין. ואנחנו?
כשבכיר ו/או ארגון חווים ירידה באמון הציבור ובלגיטימציה שלהם, פעולה אקטיבית - כמו מכתבו של סולברג לכהן-אליה - יכולה להועיל, רק אם מפלס האמון והלגיטימציה גבוה דיו. מתחת לסף קריטי – ושם מערכת האכיפה והמשפט מצויים – כל פעולה נתפסת כבדיחה, חושפת את הפחד שמאחוריה, ומעודדת אחרים להמשיך ולהכות בה.
אסור לטעות לרגע, אם המצב יגיע לנקודת אל-חזור הממשל לא יהסס למנוע השתלטות מוחלטת של הווק על ישראל, גם במחיר של עימות חזיתי עם מערכת האכיפה הישראלית הרקובה והמושחתת.
'מהפכת הצבע' הישראלית הופעלה ע"י אליטת ההון, ושלוחיה במערכת האכיפה, ב- 2016 עם פתיחת 'מסע הציד' נגד בנימין נתניהו, והפכה המונית בנובמבר 2022, עם היוודע תוצאות הבחירות שהעלו את ממשלת הימין. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.
חטא העגל מלמד אותנו שברגע שאדם – או עם – מפסיקים להאמין בייעודם הייחודי ומחפשים תחליפים, בדמות "עגלי זהב" של התקופה, סופם להיטמע ולהיעלם בתוך המערכות שהם עצמם סייעו להקים.
כאשר קבוצה תופסת את אובדן כוחה כהיסטורי – דווקא כשהסיכון לקריסה גדל – גדלה במקביל הנכונות לבצע מהלכים שמעצימים אותו, ו'שבירת כלים' הופכת לאסטרטגיה: ההסלמה מייצרת עומס מערכתי, מסיטה את היריב לכיבוי שריפות, ולעיתים – אם מצליחים לשרוד די זמן – מתהווה 'סדר חדש' מתוך הכאוס, שבו 'נפתחות' גם הזדמנויות חדשות, במקביל לאיומים, שניתן אולי לנצלן, כדי לשרוד.
