זיגמוּנד פרויד - אבי תורת הפסיכואנליזה - נחשב במקביל גם לאחד מבעלי הכפירה הגדולים של המאה העשרים שיצא מהעם היהודי, בדומה לשפינוזה, שהקדימו בשלוש מאות שנים. בערוב ימיו הודה בתלות הקיימת בין תורתו ותורת שפינוזה: "אין סיבה שאזכיר את שמו במפורש, שכן הגיתי את רעיונותי מתוך האקלים שיצר הוא", טען...
נאומי הפרידה של משה, קודם מותו, בספר דברים, הינם ציון דרך חשוב בקריירה הארוכה שלו. ברם, איש לא העלה על דעתו כי דווקא מתוך נאומים אלה, תצא השאלה, האם משה כתב את כל המקרא, או שהיו לו שותפים בדבר. המענה לשאלה זו מוביל למסקנה מרחיקת לכת...
"כל הפילוסופים, משקיפים על העולם מבעד לעדשות שליטש ברוך שפינוזה". אמרה מפתיעה זו באה מפיו של המשורר היהודי היינריך היינה. היא קשורה קשר ישיר לשפינוזה ולאיכות משנתו הפילוסופית. היינה מעולם לא הסתיר את הערצתו לאיש שהגדירו "אחי לאי-אמונה", רמז עבה למוצאם היהודי המשותף...
מנהג גואל הדם אינו מוסרי ואינו ראוי. אולם היות והיה מושרש עמוק בתודעת האומה קשה היה לאוסרו בין לילה. התורה אמנם התירה את גאולת הדם אולם המציאה לו תחליף הוגן בדמותה של עיר המקלט, לשם גולה הרוצח בשגגה עד מותו של הכהן הגדול.
למרות שהעיסוק ב-אי הוודאות נחשב בתרבות המערבית לחדשני, בתפיסה הבודהיסטית עיקרון שכזה קיים כבר מהמאה החמישית לפני הספירה. מיתוס הבריאה הבודהיסטי, והעיקרון שאין בנמצא גורם נצחי באדם (נשמה), מביאות בהכרח תמונת עולם ארעית, חסרת יציבות ודינאמית. כל התופעות בעולם הם חסרות מהות כיוון או מטרה, ולכן על האדם יקשה לתכנן את צעדיו במציאות שכזאת. הבודהיזם מטיל את כל כובד משקלו על התנהגותו המוסרית של האדם, שהוא אבן הבוחן היחידה היכולה לקדם את כלל האנושות להארה מחשבתית.
מאמר זה נכתב בהמשך לויכוח אודות משמעות מעשיו לכאורה, של תת אלוף אופק בוכריס. למרות הניסיונות הרבים לייחס לדוד עובדות מקלות ברומן שלו עם בת שבע, מדברי פשט הפסוקים; ומדברי חלק לא מבוטל מהפרשנים עולה, כי היה כאן חטא וכשל מוסרי ממדרגה ראשונה. לזכותו של דוד יאמר כי ברגע שהבין את חומרת מעשהו, הוא הודה על כך וחזר בתשובה, אולם חרף זאת קיבל עונש חמור למען יראו ויראו, כי גם מלך ישראל שנופל בחטאו נענש, ומעמדו לא מקנה לו חסינות כלשהי בגין מעשיו.
על מנהיג להבטיח לציבור רק דברים ברי ביצוע, פרט למצבים בודדים - בעיקר בעתות חירום - בהם ניתן לומר לציבור את האמת; אבל, לא את כל האמת. אל לו להבטיח הבטחות שווא שלא יוכל לקיימן!
משה בתחילת דרכו שילב באופן מושכל בין הענווה האישית שלו לבין קנאות דתית מתונה. ככול שעברו השנים, ולאחר כמעט ארבעים שנות נדודים ומשברים שהעמידו את הנהגתו במבחן, פעם אחר פעם, משה נשחק וכורע תחת העומס. קנאתו נעלמת ונאלמת, ורק גורמים חיצוניים יכולים להציל את המצב מקריסה מוחלטת. בהתערבות של פינחס במקרה זמרי בן סלוא, המקרא אומר כבר את מה שכולם יודעים: עבר זמן מנהיגותו של משה, ויש למנות מנהיג חדש (הדבר אכן מתבצע בפרשה הבאה פרשת פינחס, עת יהושע נבחר במקום משה.
יתכן כי יפתח היה אדם של קצוות, והפגין בהחלטותיו שיקול דעת בעייתי. אולם, איש לא יוכל לקחת ממנו את התהילה של הניצחון במערכה מול מלך בני עמון, ואת ההתנהלות והתהליכים שהוביל, שקדמו למערכה זו...
