ספר במדבר בכלל ופרשת במדבר בפרט כוללים בתוכם את סיפורי בני ישראל במדבר סיני. חלק מסיפורים אלה הינם סיפורים מכוננים כדוגמת סיפור חטא המרגלים, ודין המקושש עצים בשבת. האם הטקסט המקראי שלפנינו הוא סוגה של ספר המכיל סיפורים שונים? התשובה על כך שלילית היות והטקסט המקראי הינו ספר בעל משמעות תיאולוגית המציג עמדה פולחנית. לכן, הרמב"ם במורה נבוכים טוען כי לסיפורי המקרא, כדוגמת מסעות בני ישראל ומלחמותיהם יש פן פרשני נוסף על הפשט, שיש לו לימוד חשוב בהיבטים אסטרטגיים ותיאולוגיים גם יחד.
פרשות בְּהַר ובחֻקֹתַי עוסקות באחד הנושאים המרכזיים בחיי הכלכלה והמוסר והוא השמיטה על כל השלכותיה. אודות השמיטה ושנת היובל הבאה לאחר מחזור של שבע שמיטות נכתבו פרשנויות רבות, רובן ככולן עוסקות בפן התיאולוגי/מוסרי וגם בפן הכלכלי, כאשר בשנת היובל הקרקעות חוזרות לבעליהן המקורי, ועבדים משוחררים לאלתר לביתם. השמיטה כרעיון תיאולוגי תיאוסופי, מקבל תפנית נועזת בספר התמונה, שנכתב סמוך למאה ה- 13, בידי מחבר אנונימי בקטלוניה.
פרשת אמור סוקרת את מועדי ישראל ובהם כלול גם יום השבת כיום של קדושה ומנוחה. בקבלה שבעת הימים של מעשה בראשית מסמלים את שבע הספירות התחתונות, מספירת חסד ועד ספירת מלכות, והנקראות שבע ספירות הבניין. יום השבת עצמו הוא כנגד ספירת יסוד, על פי הזוהר וג'יקטיליה. לדעתם השבת גם מציינת את החיבור של ספירות יסוד ומלכות, שהוא עיקרון הזיווג האלוהי. עקרון זה משמעו הרמוניה בעולם הספירות העליון וירידת השפע מלמעלה למטה...
בפרשת קדושים מוזכר האיסור של שבועת שקר. בהיבט הקבלי יש לדבר שני נדבכים הקשורים זה בזה. ראשית לשון הקודש נתפסת בזוהר וגם אצל ג'יקטיליה כלשון בה כתובה התורה שבכתב, והמכילה בשל כך את שמותיו של האל. בנוסף על כך, הן הזוהר והן ג'יקטיליה בספרו שערי אורה, קושרים בין שבועת האדם לעולם הספירות האלוהי.
פרשת אחרי מות, עוסקת בפרק ט"ז בהרחבה בטקס הכפרה שנערך על ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הטקס האמור היה מכפר על חטאי בני ישראל, כמו גם על הכוהן הגדול ועל המשכן/מקדש כולו. עבודה ייחודית זו מקבלת תפנית פרשנית מעניינית בספר הזוהר ובספרו של יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה. שניהם מייחסים לעבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים פן מיסטי מובהק, שבו הוא מאחד את אילן הספירות האלוהי, מכוח ספירת שכינה, עד ספירת בינה.
נגע הצרעת ממשיך ללוות אותנו גם בפרשת מצורע. הפרשנות הקלאסית קושרת בין חטא לשון הרע לצרעת. בקבלה נגע הצרעת מקבל פרשנות נועזת שרחוקה מפשט הפסוקים. לפי ספר הזוהר אמנם צרעת באה על חטא לשון הרע, אבל חטא זה יש לו השלכות כבירות בעולם המיסטי. אדם שמדבר לשון הרע, חושף את עצמו לכוחות הטומאה והסטרא אחרא, היות שמי שמדבר לשון הרע נשמתו עוזבת אותו ואו אז הוא חשוף לעולם הטומאה.
בפרשת תזריע מוזכרת מצוות ברית המילה בדרך אגבית. הפירוט המשמעותי אודות ברית המילה מופיע דווקא בספר בראשית. למרות שבימי קדם ברית המילה לא הייתה ייחודית לבני ישראל, הרי שמזמן הבית הראשון, היא הפכה לסמן ישראלי ייחודי, היות שרוב העמים סביב חדלו לבצע את מצוות המילה...
בפרשת שמיני, מתואר הטכס המרשים בו חנכו את המשכן, אולם כבר בתחילתו של הטכס נפל דבר שהעיב על האירוע כולו. המדובר במותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהיה להם תפקיד מרכזי בטכס האמור. היות ולא מובן עד תום מה היה חטאם, הפרשנים העלו אפשרויות רבות ומגוונות בהקשר לכך. הסמיכות של איסור שתיית יין לכוהנים האמורים לעבוד בקודש, למותם של נדב ואביהוא בפרשה, הביאה את חז"ל לדרוש כי חטאם של שני אלה היה על כי שתו יין קודם שנכנסו למשכן...
פרשת צו, ממשיכה את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. הפרשה פותחת בתיאור קורבן העולה, ואומרת כי על המזבח בו היא מוקרבת צריכה להיות אש תמיד. על פי התפיסה הזוהרית שהבאנו, אש התמיד הינה סמל לכוחות הדין, ולכן כדי לשלוט בה מטפל בה הכוהן המסמל אתת מידת החסד...
ספר ויקרא מדבר רובו ככולו אודות פולחן הקורבנות. למרות שהוא לא היה רלוונטי בימי הביניים, הוא עמד במוקד של מחלוקת חריפה ביו דעת הרמב"ם, שטען כי לקורבנות יש טעם פדגוגי בלבד, לבין הרמב"ן שטען מנגד שדבריו של הרמב"ם אינם נכונים, היות וקורבנות כבר מופיעים בספר בראשית. הדעה המרכזית בקבלה אודות עבודת הקורבנות מתמקדת בקירוב שהוא יוצר בעולם הספירות, תוך דגש על קירובם של ספירות חסד ודין.
