פרשת ויחי, המסיימת את ספר בראשית, עוסקת ברובה בברכת יעקב לבניו. לפי הנאמר, קשה לקרוא לדבריו ברכה, היות ורוב השבטים מקבלים שם יחס צונן עד פושר. רק שני שבטים, יהודה ויוסף, מקבלים דברי ברכה ועידוד חמים נוכח מעמדם. יהודה כמנהיג השבטים ויוסף בגלל תפקידו הממלכתי בחצר המלוכה של פרעה...
בפרשת ויגש נזכרת, בין באי מצרים, אישה בשם סרח בת אשר. המספר המקראי לא מפרט אודותיה דבר, והקורא חושב שמדובר באזכור בודד של שם זה. ברם, בערב הכניסה לארץ כנען, במפקד שנערך בערבות מואב בואכה יריחו, שמה של סרח בת אשר מופיע שוב, וכנראה שאין הוא מוזכר לשווא...
סיפור עלייתו לגדולה של יוסף, שזור בפרטים ומנהגים שהיו ידועים למספר המקראי. ברם, פירוש השם שפרעה מעניק ליוסף - צפנת פענח - אינו ברור כל צורכו גם כיום, ובין אם המדובר בשם מצרי או בתעתיק עברי, שם זה סובל מנעד רחב של פרשנויות שונות ומנוגדות.
מגילת תענית מאפשרת לנו להתחקות אחר טעמי חג החנוכה, ומזכירה שלושה טעמים מרכזיים: מציאת שמן טהור והדלקת המנורה; התקנת המנורה משיפודי ברזל או חנוכת המזבח. שלושת הטעמים הללו מראים כי היו בעם מסורות שונות בקשר לטעמי החג, שחלקן אמנם קשור במנורה והדלקתה בשמן טהור, אבל נס פך השמן כפי שאנו מכירים אותו אינו בנמצא...
סיפורי יוסף תופסים מקום נרחב בספר בראשית, מפרשתנו ועד סוף הספר. יוסף בניגוד לאבות האומה, הינו דמות שונה, שאופיינה בדרכים שונות, הן במקרא והן בספרות החיצונית. הכורח להרחבה זו נובע מהצורך של המספר המקראי להסביר את ירידת בני יעקב למצרים, שאיננה מובנת כל צורכה בתחילת התיאור אודות יוסף ואחיו...
התיאור המקראי של פגישת יעקב ועשו - לאחר פירוד של שנים רבות ושל איבה גלויה - מכיל בתוכו אלמנטים רבים הידועים לנו ממפגשים דומים שהתרחשו בממלכות המזרח הקדום. זאת ועוד, גם תבניות הלשון הכתובות במפגש האמור דומות ולעיתים אף שוות לאיגרות מאכד מצרים ושומר. ברם, בטקסט המקראי מנוקדת המילה וישקהו בנקודות מעליה, לכאורה ללא כל סיבה לכך...
כאשר אנו קוראים לעומק את פרטי חלום יעקב, ואת הלשון בה הוא כתוב, אנו שומעים תבניות לשוניות שנמצאות כבר בסיפור מגדל בבל. ראשו של סולם יעקב מגיע השמיימה, בדומה למגדל בבל המתואר שראשו מגיע לשמים. הדגש בפרשתנו איננה על הפגמים האנושיים של בניית מגדל בבל, אלא על נושא משמעותי הרבה יותר. בני בבל חשבו כי האל שוכן אצלם, ואילו בסיפור סולם יעקב, המקרא מפריך דעה זו...
זכות הבכורה במזרח הקדום הייתה נתונה לבן הבכור, הראשון שנולד לאישה הראשית. אולם היו מקומות בו האב או האחים שללו מהבן הבכור את היותו בכור על כל המשתמע מכך, תמורת סכום כסף. במקומות אחרים במזרח הקדום האב יכול היה להכריז באופן חוקי על הבן הצעיר כבור כלומר זה שירש אותו. במקרא משוקעת המסורת כי הבן הבכור הוא אשר יורש את אביו, אבל ניתן להעביר את הבכורה באמצעות כסף או שווה כסף, כפי שאנו רואים בפרשתנו...
בסוף פרשת חיי שרה, מספר המקרא כי אברהם לוקח אישה בשם קטורה. האם זו אכן אישה שלישית במניין או שקטורה אינה אלא הגר? על כך יש מחלוקת פרשנית עזה. ברור כי מעמדה של קטורה או הגר, הינו מעמד של פילגש, על פי הנאמר בספר דברי הימים. המדובר באישה שאינה נשואה שחיה דרך קבע עם איש אחד, ללא מלוא הזכויות של אישה חוקית...
סיפור ביקורם של המלאכים אצל אברהם ושרה, והבשורה כי ייוולד להם בן ממשיך, אינה ז'אנר יחידאי למקרא, והוא דפוס ידוע בספרות של עמי המזרח הקדום. הסיפור המקביל הן בנושאו והן בפרטיו הוא עלילת אקהת מאוגרית, שביסודה עומד האדם הצדיק והערירי המבקש בן ממשיך.
