בוז ולעג נדמים לעתים כקישוטים רטוריים: בדיחה, עקיצה, מם ויראלי. אולם מנקודת מבט סוציולוגית־פוליטית, מדובר בכלי כוח מן המעלה הראשונה. לא רק ביטוי של עליונות, אלא מנגנון המייצר אותה. בוז ולעג מערערים זהות, שוחקים לגיטימציה ומפרקים סמכות, לעתים ביעילות רבה יותר מאלימות פיזית או כפייה מוסדית.
תכירו את 'פרדוקס הביצור'. כאשר נחשף השימוש לרעה במערכת האכיפה, הופכת 'הלוחמה המשפטית': ממנגנון תקיפה למנגנון ביצור והגנה עצמית של המערכת, לכאורה כדי לשמור על האמון והלגיטימציה הציבורית. אולם בפועל, הוא רק מעמיק את משבר האמון.
השימוש במערכת אכיפת החוק ככלי לניגוח פוליטי ("לוחמה משפטית" - Lawfare), מהווה את אחד האתגרים המורכבים ביותר לדמוקרטיה המודרנית במאה ה-21. הנה אוסף ממים אינטרנטיים המשקפים את השימוש לרעה במערכת האכיפה. אתם מוזמנים להוסיף עליהם.
אז מה חדש בחקירת היועמ"שית והפצ"רית? כלום ושום דבר! פשוט עובדים עלינו... כי אם המפכ"ל היה מתכוון ברצינות לגלות את האמת, הייתה מתרחשת מהומת אלוהים: ביקורת קשה עליו מהשמאל הפוליטי, וגילויים אישיים קשים לגביו (מחזיקים אותו 'קצר'. זוכרים?), וכל מיני 'פלופים' תקשורתיים, שהיו מסיטים את תשומת הלב הציבורית מהפרשה הזו...
צריך לומר זאת ביושר: בג״ץ הוא מוסד מושחת, שאינו עוסק ב״צדק״ אלא בצביעות. תכליתו איננה פסיקה על פי חוק, אלא פסיקה על פי האינטרסים של שופטיו ושל ההגמוניה הישנה שאותה הם משרתים. זו אינה ״מפלגת בג״ץ״, זהו ״שלטון בג״ץ״, ואת השלטון הרקוב והמושחת הזה עם ישראל ימוטט מן היסוד. למוסד הזה אין עוד תקומה. הוא גמור.
אפשר להבחין במניע האידאולוגי להחלטה להפר את החוק הקדוש של כבוד האדם וחירותו לטובת חופש ביטוי סלקטיבי מאוד, כי ברור, שאדם שהיה נכנס לבית משפט עם חולצה שכתוב עליה 'בגץ חלאות' היה נעצר תוך שנייה, וגם יושב בכלא, כמו ההוא שזרק נעל על שופט. ככה, כמיטב המסורת האורווליאנית, כמו שמלחמה היא שלום ככה גם חופש ביטוי הוא השתקה...
מרגע שנחלשה בהרב מיארה בשל החשד בבגידה שדבק בה, הפך יצחק עמית לראש חץ בודד של מאבק אליטת ההון בממשלה, ויעשה ככל יכולתו להטריל אותה, ולעקר את החלטותיה. לכן, אין מנוס מהפיצוץ הגדול: מהרגע, שבו תודיע הממשלה שאינה מצייתת עוד לבג"ץ. השאלה היחידה שנותרה היא מתי: לפני הבחירות או אחריהן?
עמית מאיים בביזיון בית המשפט, כדי לאכוף פסקי דין שמשרתים את ההגמוניה הישנה ולא באמת את החוק. אבל בלי היועמ״שית שתגבה אותו, אין לו כוח אכיפה. לכן, המאבק על החלפתה הוא רגע האמת של הדמוקרטיה.
ניסיון החיים המשותפים של מוסלמים עם בני דתות אחרות במזרח התיכון ובמערב כולו, רחוקים מלהיות מעודדים. וכיוון שהווק שלנו - שחותר בעקביות לחזון 'מדינת כל אזרחיה' - נזהר מעובדות ומדבר בדימויים, אין מנוס מלהציב את העובדות ולדרוש הסברים: למה הם סבורים שאצלנו זה יהיה אחרת?
