היהודים הם הבעלים ולא הכובשים של אדמות ארץ ישראל; וחובותינו המוסרית היא לחשוף את 'שקר הכיבוש', הנמצא ביסוד האנטישמיות של היום.

מאידך, לדבר אחד גדול זכינו, שהיה תמיד ברור לכל בר דעת, דבר שלא היה עד היום כל סיכוי לחשוב עליו, והוא: שנגמר המושג המסולף הקרוי 'דו קיום'. יש שני עמים במלחמה, וחלק מהעם הפלסטינאי שרוי בתוך ערי ישראל על תקן לוחמים בעד חירות פלסטין! ספק אם יהיו אווילים רבים להכחיש זאת מעתה...

מדיניות הרווחה האירופית כבר איננה מערכת מעוררת גאווה, המאפשרת רמת חיים איכותית לכלל האזרחים, וסובלת - תוך כדי כך - מכמה טפילים שוליים; אלא מערכת שהולכת וקורסת תחת גל של זרים, שהגיעו כדי לקחת את מה שאפשר, בלי להתאים את עצמם לקודים התרבותיים, שגורמים לאזרח השוודי, קודם כול, לרצות 'להיות בסדר'"...

אחת האמירות המרתקות בנוגע לטרור האסלאמי הקיצוני, באה מפיו של עבדאללה בן זאיד, שר החוץ של האמירויות. כתגובה לשאלת עיתונאית הוא מפסיק לדבר בערבית תחת תרגום ועובר לאנגלית. שימו לב...

טקס החתימה של הסכם השלום עם איחוד האמירויות לא היה קל לדנה וייס, שליחת ערוץ 12 לטקס, שמעדה בהתנהגותה והפכה מושא לבדיחות, מצד הציבור; ובעיקר, מצד עמיתיה יריביה בתקשורת הישראלית; ולא רק.... אבל לדעתי הלקח העיקרי של פרשת דנה וייס הוחמץ; והוא קשור ל- איך באמת עושים שלום...

השיח בין פוליטיקאים ישראלים לעמיתיהם במזרח התיכון מתאפיין, בדרך כלל, בחוסר הבנה טוטלית של תרבות המזרח. על הרקע הזה מתבלטת הברכה של עומר אדם כשיעור נפלא באיך מתקשרים במזרח התיכון...

הנרי קיסינג'ר אמר פעם, שלישראל אין מדיניות חוץ. רק מדיניות פנים. הוא לא דייק. לישראל גם אין מדיניות פנים. היא מיטלטלת בין האינטרסים הפרטניים של השחקנים בזירה; והתוצאה מתקבלת, כמעט תמיד, מהסיבות הלא נכונות...

רובם המכריע של המודלים העוסקים בבני אנוש - הנלמדים בקורסים במבוא לפסיכולוגיה ובהתנהגות ארגונית - הם פרי מוחם של חוקרים מערביים, בעיקר אמריקנים; והם מתארים את אותם אנשים מאותה סביבת גידול שבה גדל החוקר. אבל, האם הם מתאימים לכולם?

"תכנית טראמפ" מבטאת הסתייגות מניטרליות מלאכותית, שמסלפת מציאות, ופוגעת באינטרס ארה"ב. טראמפ לא רואה בעניין הפלסטיני את מוקד האזור, בבת-עין ערבית ושורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא מתייחס לישראל כבעלת-ברית התורמת לאינטרס הביטחוני והכלכלי של ארה"ב...

כדאי להבין את ההבדל המשמעותי בין יחסים אישיים ברמת הפרט - שיכולים להיות נפלאים ואמתיים - לבין החשיבות שפרדיגמת החשיבה המזרחית-הערבית מייחסת להיבט הקולקטיבי שהוא חזק לאין ערוך מההיבט האישי, היכול לגרום גם לידיד הנפש הקרוב ביותר, לקום ולאחוז במאכלת לשחיטה...