עבריינים בכירים היו אמורים לעורר בנו דחיה לכאורה, אבל אנחנו נמשכים לסיפוריהם ולדמויותיהם כמו פרפר לאש… במאמרים המפורטים למטה, אביא בפניכם את ההיסטוריה של הפשע בישראל, דרך דמויותיהם של האנשים שעיצבו אותו בעבר, ושל אלה שעדיין מעצבים אותו היום. אתם מוזמנים לכתוב ולהוסיף…

בעוד ש'שיטור הנקודות החמות' הוכיח עצמו כאפקטיבי במניעת פשיעה, הלך והתפתח נרטיב האומר, שגישה זו יחד עם גישות אחרות של פיקוח על הפשיעה הן בלתי הוגנות ואף ברוטליות. במאמר זה בוחן פרופ' דויד וייסבורד - חתן פרס שטוקהולם (הנובל של הקרימינולוגיה) נרטיב זה, שהולך ונעשה מקובל, ומאתגר כמה מהנחות היסוד שלו, ומציע נרטיב נוגד שבבסיסו ההנחה שניתן לשלב שיטור 'נקודות חמות' יחד עם גישות המעודדות הערכות חיוביות של הציבור את לגיטימיות המשטרה.

מפכ"לים - גם במשטרות העולם וגם אצלנו - הובילו ומובילים רפורמות. תפקיד הרפורמות לטייב את עבודת המשטרה ואת מעמדה בעיני הציבור. צרכי הציבור וציפיותיו שונות מהראייה הארצית וגם התקשורתית. האזרח הפשוט רוצה לראות שוטרים שיקנו לו ביטחון אישי, ורוצה שהמשטרה תיתן מענה אישי לעבירות שהוא חווה...

עו"ד רפ"ק אלי מימוני (בתמונה למטה) הוא קצין משטרה וותיק, ששרת בעבר בתפקידים מבצעיים (סגן מפקד תחנת באר שבע, מ"מ מפקד תחנת נתיבות), והוא משמש היום כתובע משטרתי. להלן ההצעה שהגיש להקל על ה"פקק" שבקידום הרפ"קים. הוא כינה את המאמר במקור בשם: מ'רפ"ק בפקק' ל'סנ"ץ לשם כבוד'... (אם תרצו, זהו רעיון מחולל, כיצד להתמודד עם בעיית הפקק בקידום בין דרגת רב-הפקד לסגן-הניצב). אני מביא פה את המאמר בשלמותו...

רבים - ואני בתוכם - טוענים שהמשטרה עשתה עבודה טובה בעמונה (ראו, למשל, את מאמרו של ד"ר אבי ברוכמן: "המפכ"ל: כל הכבוד!". אבל, תשבוחות אינן מחליפות תהליכים של לימוד הפקת לקחים. אז, מה היה לא טוב במבצע? מהן התהיות העולות מעבודת המשטרה בעמונה? המאמר מציין שתיים כאלה.

לארגון המשטרה יש דילמה מתמדת לשמור על איזון נכון וראוי בין השמירה על זכויות וחירויות האזרח, לבין הצורך לשמור על הסדר החברתי, שמירת החוק ואופייה הדמוקרטי של מדינה. הרמן גולדסטין (1977) - אחד מבכירי הקרימינולוגים בארצות הברית ומומחה למדעי המשטרה - הגדיר מצב זה כאנומליה של המשטרה בחברה דמוקרטית.

אני מביא פה לפניכם פוסט שנכתב בפייסבוק על ידי שוטר מדם ליבו ותסכולו, אחרי - ולא בהכרח בגלל - אירועי עמונה... (כיוון שלא בטוח שפיקוד המשטרה יעריך את הכנות - למרות, ואולי בגלל, שאני הייתי מעניק לו צל"ש - לא יצרתי איתו קשר, ביקשתי את רשותו לצטט את הדברים, ואני מבקשכם שלא לעסוק בכותב, אלא בתכנים...). הפוסט הזה מבטא לטעמי היטב את השחיקה הקשה שעוברים שוטרים במציאות חיינו...

הסיקור האוהד שקיבלה המשטרה במהלך פינוי עמונה וכמות השוטרים הפצועים הגדולה הם הוכחה לנוספת לתקפות של מה שמכונה ההיגיון הפרדוקסלי של השימוש בכוח על ידי המשטרה. הכלל הזה גורס, כי רק כאשר המשטרה מואשמת ב"אוזלת יד", שלא הפעילה כוח כנדרש, נוצרת הלגיטימציה המאפשרת לה להשתמש בכוח באורח יעיל!

בית הדין זיכה לפני כשבוע את הקצין, מפקד צוות ביס"מ אשר הואשם בכך שבמהלך הפגנה, תקף מפגינה ודיבר אליה בגסות (ביד"מ 23/16). במהלך המשפט התברר כי הדווקא המתלוננת התפרעה, תקפה, קיללה והכשילה את השוטרים בשעה שניסו לעצור מפגין אלים; וכי היא הציגה במח"ש סרטון ערוך באופן מגמתי, כאשר דחיפה קלה וחוקית נחזית כמו תקיפה אלימה ע"י האצת מהירות הצפייה...

אחת הטעויות הקשות - שמחירן עצום - היא פתרון בעיות מורכבות באמצעות פתרון ליניארי. המחשה טובה, לכך בתחום אכיפת החוק, הינה אימוץ הקוד האתי על ידי המשטרה ב- 1997. העיסוק בקוד לא היה כלל-ארגוני אלא של "משוגעים לדבר", שכאילו התעקשו לשנות במו ידיהם את המשטרה, ולגאול אותה מפגעי התרבות הארגונית שלה. זה היה סוג של פתרון לינארי, שיש לו, לכאורה, קשר ישיר בין הבעיה (תרבות של שקר, אלימות משטרתית וכדומה...) לפתרון (משמע, יטמיעו - מה אסור ומה מותר -ויחדלו מלעשות רע...)... את המחיר משלמת המשטרה עד היום!