"משטרת בן גביר" מכנה המחאה שלנו את המשטרה. "המשטרה כבר נפלה" הספיד אותה דני קושמרו בעצב. מה באמת? כמובן שלא. זוהי השיטה הבולשביקית הישנה והטובה להאשים את היריב במה שאתה עושה...

ספרות המחקר על תנועות מחאה מלמדת כי מחאות ארוכות מאבדות בהכרח את הליבה הרחבה שלהן, ונשארות בידיה של קבוצת פעילים קיצוניים ונחושים. מצב זה מוביל פעמים רבות לדעיכה, לקיטוב ציבורי ואף לאבדן לגיטימציה. זו בדיוק תמונת המצב של המחאה בישראל. קברניטיה מבינים שהמשחק אבוד, אבל הם ישחקו עד הדקה ה- 90 בתקווה להצליח, ולו מהסיבות הלא נכונות.

אנטוניו גראמשי, הוגה איטלקי שכתב על משברי הגמוניה, תיאר בדיוק את המצב שבו שרויה המחאה היום: כש"הגרנד נרטיב" הישן – הסיפור שמארגן את המציאות – מאבד תוקף, אך טרם נבנה לו תחליף. אז הישן גוסס, והחדש טרם נולד. ובין לבין צצים סימפטומים מבעיתים.

מה קורה כאשר קבוצת מחאה, שביססה את קיומה על דה-לגיטימציה של ממשלה מסוימת ושל ראש ממשלה מסוים, נאלצת להודות – או להכחיש – הישג היסטורי תחת הנהגתו? איך מתמודדים עם נרטיב קבוע של "חורבן דמוקרטי" כאשר אותה ממשלה מונעת שואה גרעינית ומחזירה ביטחון, לא רק לעמה אלא לכל עמי האזור?

הבוז הממושך - שמפגינה המחאה ושלוחיה - כלפי נתניהו, והנטייה של האויב להקשיב להם, הפך אותם ל"אידיוטים שימושיים", המשרתים אינטרסים מנוגדים לאלו שלהם עצמם, מתוך עיוורון אידאולוגי. האירוניה היא, שהלעג הפנימי סייע ליצירת מצג שווא של חולשה, ובכך תרם לרגע של הפתעה צבאית. אם תרצו, פרדוקס של שימוש בשנאה ככלי הטעיה.

תיוגו של האלוף דוד זיני כ'משיחי' היא הזדמנות לבחון את היפוך המשמעות שעברה המילה "משיחיות" בציבוריות הישראלית, מערך מכונן בקרב דור המייסדים, למילה טעונה ולמושג גנאי. זוהי 'מניפולציה סמנטית' מוצלחת שנעשתה בידי רודפי חזון שתי המדינות, שחוזרת ומתהפכת שוב למשמעותה המקורית לאחר אירועי ה-7 באוקטובר 2023. המאמר מנתח את התהליכים התרבותיים והפוליטיים שהובילו לשינויים אלו.