אסור לטעות לרגע, אם המצב יגיע לנקודת אל-חזור הממשל לא יהסס למנוע השתלטות מוחלטת של הווק על ישראל, גם במחיר של עימות חזיתי עם מערכת האכיפה הישראלית הרקובה והמושחתת.

בזמן שקפלן רואים את המלחמה דרך פריזמה של סקרי מנדטים, ההיסטוריה רואה את בנימין נתניהו מעצב מזרח תיכון חדש בו ישראל היא מעצמה מדינית, כלכלית וביטחונית.

ללא חובת זיהוי ופיקוח, היכולת של המדינה להגן על תהליכי קבלת ההחלטות שלה מפני מניפולציות חיצוניות אינה קיימת. לכן, אימוץ גרסה ישראלית לחוק הסוכן הזר היא צעד הכרחי להגנת הריבונות.

ב-25 בספטמבר 1997, התנצל אהוד ברק בפני עדות המזרח: "בשם מפלגת העבודה לדורותיה, ובשמי, אני מבקש סליחה על הפגיעה שפגענו"... האמנתם לו?

בעוד שבשיח הציבורי המחאה מוצגת כדרישה לשינוי, מבחינה מוסדית יש תמריץ להמשך המשבר. ככל שהמשבר נמשך, כך גוברת הזרמת הכספים. תעשייה זו מתוחזקת לא רק על ידי אידאולוגיה אלא גם על ידי מנגנוני רווח. המחאה הופכת מ'כלי' ל'מוצר'. הקמפיינים מיוצרים כדי להצדיק גיוס תרומות נוסף ולשמר את מעגל המועסקים, ולאו דווקא כדי להשיג הכרעה פוליטית.

על ידי נרמול המילה 'בוגד' כלפי בנימין נתניהו, מבקשת המחאה מחד גיסא לייצר 'מיסוך עשן' מוסרי, שיסיט את מוקד הדיון, ויעביר את נטל האשמה לצד השני, ומאידך גיסא, יטשטש את משמעותו הכבדה של המושג בוגד ויוזיל אותו, רגע לפני שהציבור נדרש להכריע בקלפי.

מה גורם לאישיות כאהרן ברק לראות בעצמו נתין ולא אזרח? כפי שקורה בתהליכי מחאה ממושכים, ובעיקר לאור אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שלאחריהם, המחאה פיתחה מנגנון ביורוקרטי שהסתאב והלך, נקלעה למשבר עומק, ופתחה סטגנציה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא פער רלוונטיות הולך ומתרחב מהמציאות. ד"ר עדו נתניהו הוסיף לנו מספר דוגמאות לכך...

אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. ככל שהם נחשפים במערומיהם, הם חייבים להעז עוד יותר, ו'להשתין על כולנו מהמקפצה' (סלחו לי על גסות הרוח). ואז, הלגיטימציה שלהם מתאדה עוד יותר, והאמון בהם מתרסק, עד למהפך הבלתי נמנע.

מי שמעמיד מול המחאה קבוצה מאורגנת עם טיעונים סדורים, מפסיד, כי הוא רק מצדיק את הפחד שלהם. מי שמטריל אותם לבד, עם רמקול, חיוך, ומראה גדולה, מנצח, כי הוא גורם להם להילחם בעצמם.

הרוח שינתה את כיוונה, והתופעות נגד המחאה תלכנה ותגברנה. זו דרך העולם. אבל, האם אסטרטגים של המחאה מבינים זאת?