הסינים במבצע הנדסי רחב ממדים, מרחיבים חלק מאיי ספארטלי ובונים עליהם בסיס צבאי שמאכסן נכון לעכשיו מטוסי קרב וסוללות טק"א. בים סין הדרומי עוברים נתיבי סחר גדולים ועל ידי שליטה באיי ספארטלי הסינים הופכים להיות בעלי הבית באזור! הצעד הסיני מהווה דריסה של הריבונות הפיליפינית ותקיעת אצבע בעין האמריקאים, וגוש הסחר שהקימו באיזור (ה- TPP), אשר כולל 12 מדינות השוכנות לחופי האוקינוס הפסיפי : ארה"ב, יפן, אוסטרליה, קנדה, מקסיקו, צ'ילה, ברוניי, מלזיה, ניו זילנד, פרו, סינגפור וויאטנאם (סין איננה חלק מההסכם).
בבוקר ה- 7 באוקטובר 2023, חווינו את עומק ההתקרנפות של בכירי מערכת הביטחון שלנו, ואת מחיר הסימביוטיקה ארוכת השנים שלהם עם בכירי הצבא האמריקני. אבל מתי החלה התקרנפות הצבא האמריקני? את שורשי המעורבות המכוונת שלו בפוליטיקה ניתן למצוא בתקופת ממשל אובמה, כאשר ב- 16 לספטמבר 2015 הגיע לתקשורת האמריקאית מכתב שכתבו 50 אנשי מודיעין ששרתו ב"פיקוד המרכז" האמריקני (Centcom). לטענתם, בין השנים 2014 ל- 2015, שונו דו"חות המודיעין שנכתבו על ידם, מסיבות פוליטיות...
התוצאה של הסכם הגרעין בטווח הקצר היא עיכוב מסוים (מרצון) של רגע הפריצה האיראני, כל זאת תוך מתן זמן לאיראנים להיערך; ובטווח הארוך: הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית. בעוד 10 שנים - לאחר עם פקיעת תוקפן של מרבית ההגבלות המוטלות על תוכניתה הגרעינית של איראן - ימצא עצמו המערב מתמודד עם מדינה חזקה יותר צבאית. יכולת השכנוע של המערב תהיה קטנה יותר וניהול משא ומתן - שמטרתו הקפאה נוספת בתוכנית הגרעין האיראנית - יתחיל מעמדת חיסרון מערבית.
רוסיה היא כוכב עולה בשמי המזרח התיכון, ופוטין צריך להודות על כך לבית הלבן ולמדיניות הנשיא אובאמה. בתחילת יולי סיימו הרוסים להעביר את כל רכיבי מערכת ה- 300 - S לידי האיראנים. רוסיה ואיראן מתאמות ביניהן את המדיניות האזורית, אולם, כל אלה לא מונעים את הרצון הסעודי לאפשר לרוסיה מעמד משמעותי במזרח התיכון, אף מעבר לזה של ברית המועצות לשעבר. גם ביחסי רוסיה-טורקיה שידעו משבר, זהות האינטרסים גוברת על חילוקי הדעות וטורקיה ורוסיה מוצאות את את הדרך להדק את הקשר ביניהם. גם עם ישראל שומרת רוסיה על קשרים טקטיים טובים. אבל, בסופו של דבר, כרגע לרוסים יש בעלת ברית אסטרטגית אחת במזרח התיכון: איראן! כל השאר סטוצים...
כמו שאף אחד מגופי המודיעין בעולם לא חזה, שהפלישה האמריקאית לעיראק ב- 2003 תוביל לשינוי טקטוני במזרח התיכון, כך אף אחד לא יכול להעריך את סופן של ההתפתחויות הנוכחיות. דבר אחד ברור: הפגנת הכוח המערבית בעיראק, בשנת 2003, הובילה בסופו של דבר להגדלת טביעת הרגל המזרח תיכונית של של יריבתו העיקרית של המערב - רוסיה, שלאט לאט תופסת את התפקיד אותו מילא המערב במזרח התיכון, ב-100 שנה האחרונות. רק לפני ארבע שנים מילאה רוסיה תפקיד זניח במזרח התיכון. זה לא פחות ממדהים, איך הצליח פוטין במינימום השקעה להשיג כ"כ הרבה בכ"כ מעט זמן, ובהשקעה של כפרומיל ממה שהשקיעו האמריקאים באזור מאז ימי ממשל בוש.
רק בחודש פברואר איימו הרוסים על איחוד מדינות המפרץ שלא ישלחו כוח צבאי לסוריה כיוון שהצעד יוביל למלחמה חדשה. היום, היחס של מדינות האזור אל רוסיה הוא כאל מי שמיקמה את עצמה - בעזרת מדיניות מושכלת - ויכולה היום לתווך עם איראן בשתי הסוגיות הדחופות ביותר לאיחוד מדינות המפרץ: פיתרון המצב בסוריה והיכולת לתרום לבטחונן של המדינות החברות באיחוד מדינות המפרץ.
המתח בין איחוד מדינות המפרץ ואיראן - שצמח לאורך השנים האחרונות - צפוי להמשיך ולגדול. נימר א-נימר, השייח' השיעי והמנהיג הפופולרי ביותר של המיעוט השיעי בערב הסעודית, הוצא להורג ב 2 לינואר השנה; בתחילת פברואר העמידו הסעודים למשפט את 27 חברי רשת הריגול האיראנית שנעצרו בתחילת 2013. במקביל, מקצינה טהרן את עמדותיה: היא אסרה על אזרחיה להגיע לערב הסעודית; ומערבת לראשונה את צבאה הסדיר, בצד משמרות המהפכה, בסכסוכים שמחוץ לגבולות איראן. בנוסף, ניטשת מלחמת סייבר בין המדינות.
כלל הניסיונות האמריקאים להביא לשינוי, הסתיימו בהגברת חוסר היציבות האזורית. החזרת היציבות (שתבטיח את היכולת לביצוע טרנספורמציה חברתית) חייבת להיות עיקרון מנחה במדיניות הנשיא הבא. הצעדים להחזרת היציבות חייבים להיות ממוקדים ומהירים. במאזן הנדרש, בין שינוי חברתי לשמירה על היציבות התהליכית - במיוחד בהתחשב בתנאים הנוכחיים השוררים במזרח התיכון - חייב צד היציבות לגבור, כיוון שאירוני ככל שזה יהיה, מתוך הכאוס השורר היום במזרח התיכון, לא יכול לצמוח שינוי חברתי. התמקדות ביציבות תחייב את האמריקאים לתמוך בממשלים, שהתנהלותם איננה בהתאם לסט הערכים והאמונות האמריקאים. אולם האמריקאים חייבים לזכור כי אנשים לא יקריבו את נפשם לטובת שינוי חברתי המוכתב מבחוץ כזה שלא הם ייצרו.
התוצאה הסופית של עסקת הגרעין עלולה להיות גדילת מעגלי השפעתם של הכוחות השמרנים בחברה, במערכות הכלכליות במערכות הפוליטיות ובמערכת הצבאית האיראנית. לכן, על המערב למצוא את הדרך, בטווחי הזמן המידיים, להתמודד עם אסטרטגית הלחימה האסימטרית של משמרות המהפכה האיראנים ברחבי המזרח התיכון דבר שיגרור את הקטנת מעגלי ההשפעה של השמרנים או לפחות ימנע מהם לגדול. ללא הגבלות של ממשל אובמה על מדיניות החוץ האיראנית ועצירת התפשטותה תוביל העסקה להתחזקות המחנה השמרני.
לפני לכתו ינסה, כנראה, נשיא ארצות הברית היוצא, ברק אובאמה, לפתור את הבעיה הפלסטינית. כיצד יעשה זאת? אובאמה לא יכול לפעול באמצעות בתי המחוקקים האמריקאים, כיוון שאין לו רוב. הוא גם לא יכול לפעול לפני הבחירות בארצות הברית, כי בכך הוא מזיק למועמד המפלגה הדמוקרטית. אבל, בין הבחירות ב- 11.08.2016 להשבעת הנשיא החדש ב- 01.20.2017 ישנם 73 ימים! זהו חלון הזמנים שבו יהיה משוחרר לקדם יוזמת שלום חדשה, שתקבל תוקף החלטה של מועצת הביטחון.
