פרשת צו, ממשיכה את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשת פרשת ויקרא, ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד שבפרשת ויקרא עוסקת בנקודת המבט של מביא הקורבן. הפרשה פותחת בתיאור קורבן העולה, ואומרת כי על המזבח בו היא מוקרבת צריכה להיות אש תמיד. על פי התפיסה הזוהרית שהבאנו, אש התמיד הינה סמל לכוחות הדין, ולכן כדי לשלוט בה מטפל בה הכוהן המסמל אתת מידת החסד...
בשיח הציבורי בישראל עולה ביקורת נגד צה"ל שצמצם כוחותיו ברצועת עזה וכביכול עצר את מומנטום המלחמה. לנוכח ביקורת זו ראוי להסביר את היתרונות הטמונים בשינוי צורת הפעולה של צה"ל. צמצום משמעותי של היקף הכוחות, מותאם לסיכוניי לחימת הגרילה, הכרוכים בשהייה ממושכת ומקובעת של כוחות צבא במרחב שנותר רווי באמצעי לחימה. בנוסף, דווקא מה שנראה על פניו כנטישת צה"ל את המרחב במרכז העיר עזה, חולל את התנאים לפשיטה מהירה וממוקדת בתנאיי הפתעה, על ביה"ח שיפא...
דומה שאין כבר צורך להוכיח את העובדה שבישראל מתבצעת אכיפה סלקטיבית. חלק ממנה נובעת מקונספציה, שאלימות פוליטית היא נחלתו של הימין בלבד, ודומה שהגיעה העת לשאלות קשות. כיוון שבכירים במערכות ביורוקרטיות 'משבטים' את עצמם, אין זה מופרך להניח, שצמרת הארגונים הביטחוניים הופכת לקן של מרי נגד הממשלה הנבחרת. ואם כך, האם ניתן לסמוך על מערכת אכיפת החוק, שתעשה את מלאכתה נאמנה בהגנה על ראש הממשלה?
בסיס איראני ביו"ש אינו תרחיש מופרך, אם ישראל תיסוג מבקעת הירדן. אם מנהיגי מפלגות המרכז יכירו בתובנה הזו במקום לאמץ תוכניות שמקורן בתוכנית קלינטון - הם יוכלו לחולל שינוי דרמטי. התומכים בוויתור על הבקעה לא מכחישים את האינטרס הביטחוני. אלא שתקוות השלום גברו אצלם על השיקולים הצבאיים. בכיר בצה"ל אמר בזמן קמפ דיוויד כי מדובר ב"תועלת שולית", שאינה שקולה למצב של הסכם קבע.
נסיגה מבקעת הירדן עלולה להביא לחציית ים סוף של האיראנים! ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות חיוניותה של בקעת הירדן לביטחון הלאומי של ישראל, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!
המאמר מציג מערכת יחסים בין דרג מדיני לדרג צבאי. אחת כזו, שכל אחד מאיתנו יכול לגזור ממנה את לקחיו לימינו אלה, והכל בעיני המתבונן. קרבת דם מחברת בין דוד המלך ליואב בן צרויה, שר צבאו, נאמנו הגדול ומשענתו לאורך כל ימי מלכותו. והנה, דווקא הוא מסיים את חייו בדרך טראגית, ומוצא להורג כאויב מלכות שלמה...
מרגע שמלחמה נפתחת המציאות כולה הולכת ומשתנה. משתנים גם התנאים בהם הוגדרו מטרות המלחמה. מי שנצמד למטרות המלחמה למרות ההשתנות המקיפה, עלול להוביל לתבוסה אסטרטגית. מה שחשוב לישראל בסיום המלחמה הוא חידוש ריבונותה, שיבת התושבים למרחב הגבול, בצפון ובדרום, שימור אחיזתה במרחבי ההתיישבות ביו"ש ובירושלים. בתוך כך, חיזוק הלכידות הפנימית ושיפור דימוי העוצמה הצבאית וחופש הפעולה האסטרטגי. לא מבחן טכני של עמידה במטרות המלחמה יקבע את מצבה של ישראל בסיום המלחמה.
בספטמבר 2016, שתל ממשל אובמה את הזרעים: במיומנות רבה, הוא כרך עניבת חנק מתקתקה, סביב צווארה של ישראל, בדמות בסיוע הביטחוני שסרס את יכולותיה העצמאיות. היום, ממשל ביידן קוצר את הפירות. ישראל הפכה ממעצמה אזורית גאה ל'מדינת חסות' חסרת כבוד, ששר החוץ בלינקן יושב בקבינט המלחמה שלה, ושסנטורים חשובים כמו צ'אק שומר יכולים לירוק בפניו של ראש ממשלתה.
