אחד הצעדים החשובים שנקט ממשל טראמפ לבלימת הפרוגרס המערבי - ושעבר אצלנו מתחת לרדאר כמעט - הוא סגירת הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (United States Agency for International Development - USAID) ע"י ממשל טראמפ. זהו צעד משמעותי ביותר בבלימת התפשטות האידאולוגיה הפרוגרסיבית ותנועת ה-WOKE מחוץ לארה"ב. הוא ממחיש כיצד שינויים במימון מוסדות בינלאומיים יכולים להשפיע באופן דרמטי על עיצוב סדר היום הפוליטי הגלובלי ולשנות את מאזן הכוחות האידאולוגי בעולם.
את תמצית תורת ההתנגדות (המוקוואמה) הציג המנהיג האיראני חמינאי: "חזית ההתנגדות אינה חומרה שניתנת לריסוק. ההתנגדות היא אמונה, מחויבות של תחושת לב. ההתנגדות היא דוקטרינה, הסכם חוזי. לא רק שאינה נחלשת תחת לחץ, אלא אף נעשית חזקה יותר". זו תמצית חובת האמונה שמנחה במלחמה האחרונה בהלך הרוח הזה, בשורת השלום שמבקש הנשיא טראמפ להביא לאזור, אינה יכולה להתגבר על תודעת החובה של האויבים לאחיזה מתמדת בהיגיון ההתנגדות.
זוכרים את מפגן המחאה "עיצרו אותם!" (Arrest!), שבו הוצבו תמונותיהם של דונלד טראמפ, בנימין נתניהו ולדימיר פוטין בבגדי אסירים? כדאי שתקחו לכם כלל אצבע: מערכות מורכבות תמיד מועדות לתהפוכות. פועלים בהן תמיד כוחות נגדיים על מנת לאזן מצבים בלתי מאוזנים: היחלשות של גורם משמעותי במערכת או התחזקותו תוביל מיד ללחצים בסביבתו המשימתית, במטרה לבחון את גבולות הכוח ולהגדיל נכסים בהתאמה, ולחצים אלה יעוררו לחצים נגדיים. הלחצים הללו דוחפים את המערכת לעתים קרובות אל עבר נקודות שיווי משקל חדשות, ולמהפכים בעוצמה.
המונח "ביביסט" הפך בשנים האחרונות לאחד המונחים השנויים במחלוקת בשיח הפוליטי הישראלי. הוא משמש לתיאור תומכיו הנאמנים של בנימין נתניהו, אך גם כנשק רטורי המשמש את מתנגדיו להכפשתם. מאמר זה מבקש לנתח את התופעה מהיבט סוציולוגי: מיהם ה"ביביסטים"? מהן התכונות המשותפות להם? האם מדובר בקבוצה חברתית מובחנת, בתנועה פוליטית, או אולי במיתוס שנוצר כחלק מהמאבק הפוליטי בישראל?
אליטת המרד או אליטת ז'בוטינסקי הייתה הקבוצה השנייה שהגיעה לשליטה פוליטית בישראל אחרי האליטה המייסדת (האחוס"לים). היא עלתה ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון. הדומיננטיות שלה התקיימה רק בתחום הפוליטי, כשיתר מוקדי הכוח במדינה: כלכלה, ביטחון, משפט, אקדמיה, אמנות וכדומה - המשיכו להישלט על ידי האחוס"לים. היא הודחה ממעמדה עם היבחרו של בנימין נתניהו בפריימריז לראשות הליכוד ב- 1996.
תחושת ביטחון היא מרכיב מרכזי בחיי הפרט והחברה, המשפיע על תפיסות אישיות, התנהגויות קולקטיביות, ומדיניות מדינתית. ניתן להגדירה כהערכה סובייקטיבית של רמת הסיכון או האיום הנתפסים מול היכולת להגן על העצמי, הקהילה או המדינה. במאמר זה נבחן את התחום מזוויות סוציולוגיות, פסיכולוגיות וצבאיות, תוך הדגשת האופן שבו תחושת הביטחון מתעצבת ומשתנה בהתאם להקשרים חברתיים ופוליטיים.
אחת התוצאות של המחאה היא השנאה שהשתחררה מעל פני השטח לכל מה שמסכן את המשך שלטונה של אליטת ההון הישראלית. במארג השנאה הזו נוטלים ה'בבונים' חלק גדול משמעותי, עוד מימי קום המדינה, כשהעליה מצפון אפריקה נעצרה מחשש לשינוי פניה של המדינה. הדף הזה מביא לכם אוסף ראשון של כרזות, ממים וסרטונים בסוגיית השנאה ל'בבונים'. אתם מוזמנים להוסיף עליהם.
ב- 30 בדצמבר 2010 הגיע הנשיא לשעבר, משה קצב לבית המשפט המחוזי בתל אביב כדי לשמוע את הכרעת הדין של השופטים. כתב על כך העיתון 'כלכליסט': "רגע האמת מתקרב: משה קצב הגיע לבית המשפט... האמנם רגע האמת? האם באמת עמדה לנאשם 'חזקת החפות' במה שכינה העיתון 'תיבת פנדורה', כשארגוני נשים מפגינות בחוץ ולאחר שהורשע ותדמיתו נופצה לגזרים בכלי התקשורת? חזקת החפות ("Presumption of Innocence") היא עיקרון יסוד במשפט הפלילי הקובע כי כל אדם נחשב חף מפשע עד שתוכח אשמתו מעבר לכל ספק סביר. אבל, האם יש לה סיכוי להתקיים בעולם שכולו תקשורת?
אחת הפינות הפופולריות בתוכנית הפטריוטים של ערוץ 14 היא 'הלפיד והיפוכו', שבה מביאים אמירה של יאיר לפיד ומיד לאחריה את האמירה ההפוכה ממש. זה מצחיק, וגרם לתדמיתו של לפיד נזק לא מועט. אבל כדאי לדעת שלפיד אינו לבד, ושהנטייה לבטא עמדות סותרות מבלי לראות בכך בעיה היא חלק מז'אנר שהתפתח בשיח ה'ווק'. לעתים קרובות, נראה שתומכי ה'ווק' משנים את עמדותיהם בהתאם להקשר, ולעתים אף אומרים דבר והיפוכו.
ב- 2022 פרסם משה קצב ספר זיכרונות, שחציו מוקדש לפרשה שהביאה אותו מהנשיאות אל הכלא. קל להיווכח, שאותן סטיות מקצועיות חמורות שזיהינו בחקירות נתניהו, היו קיימות גם בחקירות קצב. בניגוד לנתניהו, קצב הוא נציג אותנטי של 'ישראל השנייה'. חיבור של שתי הפרשות יחד הוא חומר נפץ פוליטי ובעייתי מאוד לאליטת ההון, ולמערכת האכיפה ש'עובדת' עבורה. לכן, האינטרס בסיסי שלהן הוא להשאיר את הספר רחוק מעיני הקוראים.
