זוהרן ממדאני - המועמד הדמוקרטי ההזוי לראשות עיריית ניו יורק - ותומכיו, נחשפו ברגע שבני הערובה חזרו הביתה. שתיקתם אמרה הכל. במשך חודשים הם צעקו ודרשו "הפסקת אש", אך לא דרשו אפילו פעם אחת שחמאס ייקח אותה. הם קראו ל"שלום", אך מעולם לא לשחרור החטופים או לסיום שלטון חמאס. ועכשיו, כאשר חמאס עצמו מוציא להורג פלסטינים בעזה, אין להם מה לומר.
תופעה שולית אך מתפתחת במערב: אזרחים אירופים – בעיקר נשים – מגדלים חזירים קטנים כחיות מחמד (למשל "חזירי מיניפיג") והולכים איתם בפומבי, כאמצעי הרתעה נגד הטרדות מצד מהגרים מוסלמים. הרציונל מאחורי ההתנהגות הזאת הוא הרתיעה הדתית, הפחד, הסלידה העמוקה והחשש של המוסלמים מהמגע עם החזירים שנחשבים ע"פ האיסלאם לטמאים. לתופעה הזו יש שם: "התאמה תרבותית אגרסיבית"...
את פרשת "וזאת הברכה" אנו קוראים בשמחת תורה (השנה יצא ששמחת תורה חל בשבת). פרשה זו מסיימת את חמשת חומשי תורה ויותר מכל מסמלת את גמר התהוותו של עם ישראל כעם.
כאשר איסלאמיסטים רדיקלים צועקים "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", זו לא סתם סיסמה. זוהי איום. זיכרון. הבטחה. ח'ייבר הייתה עיר יהודית בחצי האי ערב. בשנת 628 לספירה, היא נכבשה על ידי מוחמד וחסידיו. התושבים היהודים נהרגו, שועבדו או אולצו לוותר על אדמתם. עבור האיסלאמיסטים, ח'ייבר לא הייתה רק קרב. זוהי תוכנית אב.
אירופה מתקרבת לנקודת שבירה. תנועות איסלאמיסטיות הן סבלניות, מאורגנות ואידאולוגיות. האליטות המערביות מוסחות, מפולגות וחוששות להיקרא בשמות גנאי. קמפיינים של דה-מורליזציה מוודאים שזה יישאר כך. אם אירופה רוצה לשרוד כציוויליזציה חופשית, עליה להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לעמוד לצד ישראל, ולהפסיק לטעות בין פיוס למוסר.
עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.
מאז השיג דונלד טראמפ את הסכם החזרת השבויים, אנו עדים לאחד המחזות המבדחים שאירעו לאחרונה במחוזותינו: אנשי מחאה נחפזים למחוק את דברי השיקוצים שכתבו על דונלד טראמפ מאז פתח בקמפיין הבחירות הראשון שלו לנשיאות ארה"ב ב- 2016, כשגולשי הימין מתחרים בהם, מעלים בחזרה את החומרים שמחקו, משווים אותם לדברי התודה המתרפסים הם מעתירים על טראמפ היום, ומתגלגלים מצחוק...
המלחמה בכללותה בכל הזירות כולל הזירה החות'ית, טרם הסתיימה. לצה"ל הישגים רבי משמעות בכל הזירות, אבל לכשתסתיים המלחמה, הניצחון בה יהיה תלוי לא מעט בתודעה הישראלית, בסיפור שנספר עליה ובמגמות הצמיחה בחומר וברוח שתבואנה בעקבותיה.
המרקסיסטים ויורשיהם מתעקשים לראות במלנכוליה מעלה גדולה כי הדיכאון, המרה השחורה והרגשות השליליים בכלל, הם שגורמים למהפכות. כמוהם, הפכו הקפלניסטים את הרגש לכלי עבודה פוליטי בשירות המהפכה השלטונית שהם מנסים לחולל כאן, כביכול בשם הדמוקרטיה.
הווק איננו רק אידאולוגיה חברתית, אלא מבנה דתי חילופי ומערכת מורכבת דינאמית, שבה האמונה מחליפה את הביקורתיות. במקום לעודד דיון פתוח, הוא מכתיב אמונה טוטאלית ב'אמת אחת', מגייס רגשות של אשמה וגאולה, ומעצב יחסי כוח חדשים על בסיס טוהר מוסרי מדומיין. במובן זה, החברה הווקית אינה מתקדמת לעבר חירות מוסרית, אלא חוזרת אחורה אל עולם של אינקוויזיציה חילונית, המתחזקת באמצעות דינאמיקה עצמית של משוב ותגמול.
