הרוח שינתה את כיוונה. את קבלות הפנים החמות למהגרים במערב מחליפה מדיניות אגרסיבית של צמצום הגירה ועידוד מהגרים לעזוב. האם המערב נזכר מאוחר מידי? האם המדיניות תוביל לצמצום הבעיה או שמא תחמיר את התנאים הקיימים ותיצור אתגרים חדשים? רק הזמן יוכל לתת תשובה לשאלה זו.
במאמר קודם הראיתי כיצד מקבעת ישראל בהתנהגותה מול ירדן, את האמונה הערבית, שהיהודים הם בני חסות / 'דימי', שחייבים לשלם למוסלמים מס, להתרפס בפניהם ולהתבזות מולם, כדי שיוכלו לחיות כאן. מאמר זה מביא דוגמאות נוספות מיחסי ישראל ירדן.
תקיפת הביפרים ב- 17 בספטמבר 2024 פגעה בכבודו של חיזבאאללה והשפילה אותו. זה רע? ממש לא. אחד הפרדוקסים המטורפים ביחסי ישראל והמערב עם האסלאם המודרני הוא, שללא השפלה של הצד האסלאמי, אין לו לגיטימציה דתית להגיע לשלום זמני (הודנה) עם בני החסות, ה'דימי ה'מורדים באסלאם'. להשפלה יש תפקיד חשוב ביחסי האסלאם הרדיקלי עם היהדות והנצרות, כי לפי אמונתם הם אלה שחייבים להשפיל את היהודים והנוצרים, שיכולים לחיות באדמת הקדש מוסלמית רק כבני חסות (דימי), ולשלם מס גולגולת (ג'יזיה) וגם זאת תחת השפלה.
מדהים איך היעדר שיקול דעת מקצועי בטיפול בהפרות סדר, מביא את השוטרים ליפול שוב ושוב לפח שטומנים להם המפגינים. מתכנני ההפגנות מועדים למשקלן הציבורי העצום של הטיעונים על אכיפה בררנית, ופועלים לנטרל אותן בתבונה רבה. הם יצרו אירוע שמזכיר את פרשת 'משפטים בושה' שהפך סמל לאכיפה בררנית כנגד הימין, וגירו את המשטרה לבצע מעצר מיותר, והיא מצידה לא החמיצה הזדמנות ליפול בפח.
מדוע צה"ל לא עשה שימוש במתקפת הביפרים ומכשירי הקשר שיצרה כאוס בשורות חיזבאללה ב- 18-17 בספטמבר 2024 כמהלך מקדים לפלישה צבאית שתכפה עליו את תנאיו? מאותה סיבה שהוא מדשדש בזירת עזה כבר שנה ואיננו מסוגל להכריע. הכשל הזה נובע מדוקטרינה מטופשת, המשותפת לצה"ל, לארצות הברית וליתר צבאות המערב: 'דוקטרינת ההרתעה'.
הביקורת הקשה על חוסר האובייקטיביות של מנחי העימות הנשיאותי, בין טראמפ להאריס, ביטויים כמו 'ערוצי התבהלה' ו'מכונת הרעל' - כל אלה הינם תגובות לשינוי פניה של התקשורת בעשור האחרון. עיתונאים שבעבר נחשבו למתווכים ניטרליים בין הצדדים הפוליטיים, הופכים היום יותר ויותר לשחקנים פוליטיים בפני עצמם. תופעה זו - המכונה תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם - מעלה שאלות קריטיות לגבי עתיד השיח הדמוקרטי, האובייקטיביות העיתונאית, והיכולת לנהל דיון ציבורי פתוח והוגן בעידן החדש.
רבות מכרזות המחאה של הימין הבריטי ברשתות החברתיות במהומות באוגוסט 2024, עשו שימוש בחיילי מלחמות העולם להעברת מסרים עכשוויים. הן מציגות ביקורת סאטירית על המצב החברתי בבריטניה, שיוצר תחושה, שהקרבתם של הלוחמים אז הייתה לשווא ונזנחה. שאזרחי המדינה נאלצים היום להתמודד עם קשיים כלכליים ומחסור בדיור, בעוד שמשאבי המדינה מופנים לקליטתם של מהגרים לא חוקיים, המבקשים להפוך את בריטניה ל'מדינת שריעה'.
המאמר עוסק ביחס התרבותי והאישי למוות, ומציג את המוות כאלמנט מרכזי בעיצוב התרבות. המוות, מעבר להיותו סוף ביולוגי, מייצג סטטוס חברתי ותרבותי. החברה מתמודדת עם שאלות כיצד להתמודד עם המתים, מה המשמעות של אובדן, וכיצד טקסים עוזרים לעבד את האבל. המאמר מבקר את השיח הרווח היום שמנסה להכניס את המוות והאבל למסגרות רציונליות, ומציע שהאבל הוא תהליך מורכב ואינטואיטיבי שמבטא את מהות האינטליגנציה האנושית.
ממה נובעים השסעים שנפערים בחברות המערביות, כולל אצלנו? מדוע נוצרת העוינות הזו בין קבוצות אוכלוסיה, שמבטלת את הסולידריות הלאומית ומקריסה את המערב מבפנים? הבנת השסעים הללו מחייבת חיבור בין שתי תיאוריות: האחת היו התאוריה הסוציולוגית הוותיקה שם 'אנחנו והם', והאחרת היא תיאורית/פוליטיקת הזהויות.
