מה בין יוהרה ליהירות? לכאורה מדובר במונחים זהים. אולם יש ביניהם הבדלים דקים הגורמים לעיתים קרובות לבלבול ביניהם. יהירות מתייחסת לגישה נפשית ולתחושת עליונות אישית שבה אדם רואה את עצמו כבעל ערך רב יותר או כשווה יותר מאחרים. יוהרה, לעומת זאת, היא מושג שנחשב "כבד" יותר ולעיתים בעל אופי קולקטיבי, המתבטא לעיתים גם בשאננות ובזלזול באיומים או במתחרים מתוך אמונה ש"זה לא יכול לקרות לנו".
יוהרה (arrogance) בקרב אליטות אינה רק ביטוי של כוח אלא גם אמצעי לשימורו. עם העוצמה גובר הניתוק מהמעמדות הנמוכים ומהחברה כולה, האליטות מפתחות פער רלוונטיות, ומתקשות להבין את המצוקות ואת האיומים שעלולים להתעורר כנגדן. לכן, יוהרה עלולה להיות סימן ראשון לשחיקה ואף לקריסה פנימית של האליטה. זה קורה כאשר העם מסרב לשאת יותר את מחיר היהירות ואת תוצאותיה. מי שמזהה בדברים גם את אליטת ההון הישראלית צודק לגמרי!
הפתעת אוקטובר היא מונח בפוליטיקה האמריקאית המתאר אירועים מכריעים המתרחשים בסמוך לבחירות הכלליות בנובמבר – לרוב באוקטובר, ולכן הכינוי – ומשפיעים משמעותית על דעת הקהל ותוצאות הבחירות. עתה נותר רק פסע בינינו לבין מועד הבחירות בארצות הברית והמירוץ - לפחות לפי הסקרים - צמוד מאי פעם. האם גם הפעם יגיע ברגע האחרון ה'ספין' - אותה 'הפתעת אוקטובר' - שיסחוף את דעת הבוחרים וישפיע על החלטתם?
כל קבוצה חברתית מייצרת שפה ייחודית המגדירה אותה ומבחינה, בינה לבין קבוצות אחרות. שפה זו עשויה לכלול מונחים, ביטויים וסמלים ייחודיים המאפשרים לקבוצה להגדיר את עצמה ולהבחין את אנשיה מזרים. לתופעה הזו יש שם: אינטראקציה סוציו-לינגוויסטית (Socio-linguistic Interaction) או שפה קבוצתית (Group Language), וכמו כל קבוצה, גם תנועת ה-WOKE והמחאה בישראל עושה שימוש אפקטיבי וממוקד בטיפוח השפה הקבוצתית.
היחסים בין טורקיה לאיראן הם מקרה בוחן מצוין לבן המערב הבוחן מערכות באופן ליניארי של ידיד או אויב. במזרח התיכון יש בדרך כלל גם וגם. היחסים הטורקיים איראניים מורכבים משילוב של יריבות מתמשכת ושיתוף פעולה על בסיס אינטרסים משותפים. היסטורית, הפערים הדתיים והמאבקים הפוליטיים בין המדינות הובילו לעימותים, אך במקביל, המציאות הגיאופוליטית והכלכלית כפתה עליהן שיתופי פעולה רבים לאורך השנים...
צריך לומר באומץ: דומה שמודל הדמוקרטיות המערביות מיצה את עצמו מסיבות מבניות וחברתיות, והוא חייב להשתנות, לפני שהכוחות שמנצלים אותו יצליחו להקריס את הדמוקרטיות הללו לתוך עצמן. תור הזהב של הדמוקרטיות, שניצחו במלחמת העולם השניה, חלף, והן חייבות להשתנות ולדעת להגן על עצמן אם הן חפצות חיים. השינוי המוצע הוא התנייה של זכויות אזרחיות וסוציאליות לאזרחים / לתושבים / למבקשי מקלט ואף לתיירים, בהצהרת נאמנות.
המחאה עושה שימוש אינטנסיבי ב'דיכאון קולקטיבי' - כלי פוליטי בולשביקי מוכר, שאומץ ע"י תנועות ה- , WOKE, המגבש את הקבוצה, יוצר חשיבה קולקטיבית ומונע נשירה. היא עושה זאת דרך ערוצי הליבה, וזו כמובן הסיבה לכך שהימין מכנה אותם 'ערוצי תבהלה'. רק שהכלי הזה אפקטיבי מאוד עבור שלטון טוטליטרי מכהן, אבל לא עבור תנועת מחאה, כי דיכאון ומדכדוך אחרי האופוריה של הפגנות גדולות הם ממילא נחלתה של כל קבוצת מחאה, ולשחיקה מוגברת של פעילים יש מחיר.
יש לי מכר ערבי נוצרי מהצפון, שקורותיו מסמלים את שעובר על הערבים הנוצרים בישראל: האיש, עד היום, מאמין גדול בפאן לאומיות הערבית, ותמונת גמאל עבד אל נאסר תלויה בסלון ביתו עם נר נשמה הדולק תמיד. אבל בניו הם סיפור אחר לגמרי: האחד היגר מהארץ. השני התגייס לצה"ל, עיברת את שמו ועבר לתל אביב, כמו רבים מבני הדור הצעיר, שהבינו שמפלטם היחידי הוא ברית עם היהודים... אלה תוצאות הדיסוננס הקוגניטיבי שחווים הנוצרים בישראל, אחרי בגידת המוסלמים בהם...
אם עד היום, ה- WOKE מקשה מאוד על ישראל להתמודד עם ממשלות שמאל במערב, שהופכות תובעניות יותר ויותר, הרי שהעתיד הקשה הצפוי למערב, בעיקר בסוגיית ההגירה, מסמל שינוי דרמטי לטובתה של ישראל. אם היא תחזיק מעמד במהלך עשור, ואם תצליח לשמור על הישגיה במלחמה מול איראן, יהיה לה קל הרבה יותר לשנות את המציאות הקיימת ביחסיה עם הפלסטיניים לטובתה, ולבנות מציאות חדשה, טובה ובטוחה יותר, עבור אזרחיה. שם המשחק הוא זמן. האם יש לנו אותו?
