פסגת טראמפ–פוטין באלסקה לא הייתה רק פגישה בין שני מנהיגים רבי־עוצמה. היא סימנה את קו השבר החדש במערכת הבינלאומית: לא עוד מזרח מול מערב, אלא לאומיות מול ווקיזם־איסלאמיסטי. הברית החדשה בין וושינגטון למוסקבה - גם אם זמנית ושברירית - מלמדת שהעולם נע לעבר מציאות גאופוליטית חדשה לגמרי. בעידן זה, ישראל מוצאת עצמה בקדמת הבמה, כשהכרעתה הפנימית בין זהות לאומית לבין כניעה לזרמי ווק תהיה בעלת משמעות גלובלית.
המשבר סביב מעמדו של בית המשפט העליון בישראל מעלה שאלות יסוד על כוח, גבולות ולגיטימציה. אנלוגיה מעניינת, שתעמיק את הבנת הדינמיקה הזו, היא דמותו של שמשון המקראי: שופט כריזמטי משבט דן, שחרג מגבולותיו האישיים והמוסדיים, שילם מחיר כבד, והותיר לקח רלוונטי לימינו.
בעידן המודרני הפכו העמותות (NGOs) - שהוקמו במקור כדי לשרת מטרות ציבוריות - לכלי אסטרטגי, למתדלק העיקרי של 'הפיכות הצבע'. כך מכונים הניסיונות הרבים בעשורים האחרונים, להפלת שלטון באמצעים לא-צבאיים באמצעות הפגנות, אי-ציות אזרחי ומאבק פוליטי ממושך, בגיבוי בינלאומי ובהשתתפות 'ארגוני זכויות'.
'איסלאמופוביה' היא נשק פוליטי, שנועד להאשים את התרבות המערבית במה שהמוסלמים עצמם עושים. הוא מבקש לגרום לחברות מערביות לוותר על הנורמות שלהן. השימוש בו איננו מגן על אנשים משנאה, אלא על האידאולוגיה שהם מייבאים לצרפת, מפני ביקורת. אם תגידו לא לחיג'אב במקום העבודה, אתם 'איסלאמופובים'. אם תאסרו על כיסוי פנים בבתי ספר, אתם 'איסלאמופובים'. אפילו אם תסרבו להישלט על ידי השריעה - אתם 'איסלאמופובים'...
לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה, צפויה מדינת ישראל 'לחטוף' צונמי בינלאומי שיבוא עם תביעת האו"ם להקמת מדינה פלסטינית. על פי המתווה המוצע זו תהיה מדינה בגבולות 67 ובירתה בירושלים. על מנת להתמודד נכון עם האתגר, יש לחתור לעמדה משותפת רחבת הסכמה, בין תומכי הימין לבין הציבור הגדול המצוי במרכז המפה הפוליטית.
זה מה שקורה כשממשלה מחליפה את הביטחון הלאומי בהנדסה דמוגרפית, ואת החירות האזרחית בשליטה בנרטיב. סטארמר לא סתם נכשל. הוא הפך את בריטניה לאזור דיכוי מבוקר, שבו אמת היא 'שנאה', מחאה היא 'קיצוניות', ושתיקה היא הדרך הבטוחה היחידה. זהו ניסוי ב'רפובליקת ווק לא דמוקרטית', שעטופה המילים יפות, וקיר סטארמר הוא הביורוקרט המחייך, שמוביל אותה לתהום.
סיפור הדחתו של יצחק זמיר מתפקיד היועמ"ש, היה במשך ארבעים שנה מיתוס מכונן ממש בהיסטוריה של מוסד היועץ המשפטי לממשלה. דוגמה ומופת ליועץ משפטי אמיץ שעמד על שלו - ושילם את המחיר. עתה, אחרי שנחשפו ניסיונות השכתוב של הפרשה, לא השכתובים של זמיר, לא ה"סדר" החדש בוויקיפדיה, ולא כל מהדהדי הגרסה המסולפת, יצליחו לשנות אותה. אבל הם כן ישנו, למרבה הצער, את האופן בו נזכור את השופט זמיר.
שופטי העליון אוהבים לקחת לעצמם כוח, אבל כאשר המדיניות שהם עצמם גיבשו (למשל: שפצור הוראות הפתיחה באש בפרימטר והחלשתן) קורסת, הם ממהרים לברוח מאחריות. ואחר כך, אותם גורמים רוצים שניתן לשופט עמית למנות משהי כמו אסתר חיות - שנושאת בעצמה באחריות לאסון של השבעה באוקטובר - לעמוד בראשות ועדת חקירה ממלכתית...
בתחילת אוגוסט 2025 יצאה המחאה בקמפיין, שבו 'תרמו' לנו בכירי מערכת הביטחון את עצותיהם, תחת הסיסמה: ״יש לנו יחד 1,000 שנות ניסיון״. ״לא מכיר צבא שניצח גרילה״, קבע אחד מהם... האמנם?
הדיבור על "אהב שלום ורדפהו" ניתן ליישום כדיבור המכוון אל האדם הפרטי בשדה הפעולה שבין אדם לחברו, אולם הוא איננו יכול לשמש ציווי להתנהלות המדינה. למדינה קיימים אינטרסים, ובין מדינות מתנהלת פעילות שבה מצב היסוד הוא מאבק מתמיד על אינטרסים ומשאבים. ההיגיון המנחה אינו מאפשר לקיים כפשוטו "אהב שלום ורדפהו".
