מטרת המאמר הינה להציג את ההתפתחויות בהתמודדות עם תופעת האלימות בין בני זוג מנקודת המבט המשפטית. סוגיית האלימות בין בני-זוג דומיננטית מאוד בתודעה הציבורית. בעקבות דוח ועדת קרפ (1989) נעשו שינויים רבים בחקיקה; בתי-המשפט שינו את עמדתם כלפי הנושא וגם הטיפול המשטרתי בנושא עבר תהפוכות. אולם, בשל החשיפה התקשורתית וההתעניינות הציבורית המוגברת, מוצאות עצמן סוכנויות אכיפת החוק "עומדות לדין במשפט הציבור", בכל אירוע של אלימות במשפחה שתוצאותיו קשות. על כן, הן נוקטות בדפוסי פעולה קשיחים, היוצרים סכנה לפגיעה באיזון בהפעלת שיקול הדעת, לפגיעה בעקרונות המשפט החוקתי, המשפט המנהלי ובעקרונות המשפט הפלילי הנוגעים לעניין הנדון...
אופן ההתקשרות למשטרה הוא תהליך חברתי כמעט, כמו שהוא תהליך אישי. לכן, הוא משתנה בהתאם להקשרים החברתיים, בנוסף להקשרים האישיים. אסטרטגיות של שיטור קהילתי, שמודעות למגוון הקיים של מבנים חברתיים ושל קשרים חברתיים, שניתן למצוא בשכונות שונות בעיר רב-תרבותית, תשרתנה בצורה אפקטיבית יותר את הקהילות, שבהן הן מופעלות.
המאמר דן ביחסי משטרה ומיעוטים ויחסים אתניים באנגליה ובווילס, במהלך שני העשורים האחרונים. הבסיס לטיעון המוצג הינו נקודת מבט תיאורטית, המבוססת על ההשקפה, כי גזע הינו הבנייה חברתית. מושג המפתח שנבחן הינו "הגזעה" - “Racialisation”.
