מניפולציה אינה תופעה שולית; היא מנגנון כוח מרכזי המשמש יחידים, ארגונים ומדינות. בניגוד לכוח גלוי, מניפולציה משכנעת אותנו שאנו בוחרים מתוך חופש, למרות שמישהו כבר עיצב עבורנו את גבולות האפשרות. הבנת מנגנון זה מאפשרת לא רק לזהות עוול, אלא להחזיר לעצמנו את יכולת הבחירה החופשית באמת.
בין אם אתם תומכים בשמאל או בימין הפוליטי, אתם חשופים למאמצים רבים 'להדביק' אתכם בפאניקה מוסרית ובפסיכוזת המונים. אלה הם הכלים שבהם מעצבי דעת קהל מעצבים המון ומניעים אותו לפעולה. 'אל תצאו פריירים'! אתם יכולים לתמוך בצד זה או אחר של המפה הפוליטית גם בלי להיות חומר בידם של אחרים, ולבחור לעצמכם את המאבקים שלכם מחוץ לעדר, המונע ומונהג ע"י אחרים.
במבט היסטורי השוואתי, ישראל מהווה חריג כמעט יחיד במינו בעולם המערבי: מדינה שנמצאת מאז הקמתה במצב מתמשך של עימות, אך דווקא מכך צמחה והתחזקה. במונחים של תורת המערכות המורכבות, ישראל היא 'מערכת אנטי־שבירה': כזו שלא רק שורדת את הזעזועים, אלא מתפתחת באמצעותם.
אם ה'כאוס' הוא סמל לאי־ודאות, הרי שה'סדר' (order) הוא ההבטחה הנצחית של היקום: הרצון להבין, לצפות ולשלוט. האדם, משחר ההיסטוריה, ביקש להכניס את המציאות למערכת חוקים, לשים גבולות למה שאינו צפוי, ולבנות מהבלתי ידוע עולם שניתן לתכנן. אך הסדר, כמו אחיו התאום – ה'כאוס', איננו מצב מוחלט. הוא תופעה דינמית, שברירית, המתקיימת על סף שינוי מתמיד.
"השלום מנוון!". זוהי קביעה פרובוקטיבית לכאורה לאוזן מערבית, אך בעלת יסוד עמוק במחשבה המערכתית. תורת המערכות המורכבות - שצמחה במאה ה־20 מתוך חקר הביולוגיה, הפיזיקה והחברה - מלמדת כי מערכות חיות, חברתיות או מדיניות, מתקיימות בזכות מאבקי עוצמה פנימיים. אלו אינם ביטוי להרס, אלא מנגנון הסתגלות חיוני. כשמערכת מאבדת את המתח הפנימי, היא קופאת, מאבדת גמישות, ומנוונת. במונחים אלה, שלום ארוך מדי אינו סימן לבריאות אלא לאנטרופיה.
תופעה שולית אך מתפתחת במערב: אזרחים אירופים – בעיקר נשים – מגדלים חזירים קטנים כחיות מחמד (למשל "חזירי מיניפיג") והולכים איתם בפומבי, כאמצעי הרתעה נגד הטרדות מצד מהגרים מוסלמים. הרציונל מאחורי ההתנהגות הזאת הוא הרתיעה הדתית, הפחד, הסלידה העמוקה והחשש של המוסלמים מהמגע עם החזירים שנחשבים ע"פ האיסלאם לטמאים. לתופעה הזו יש שם: "התאמה תרבותית אגרסיבית"...
כאשר איסלאמיסטים רדיקלים צועקים "ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד", זו לא סתם סיסמה. זוהי איום. זיכרון. הבטחה. ח'ייבר הייתה עיר יהודית בחצי האי ערב. בשנת 628 לספירה, היא נכבשה על ידי מוחמד וחסידיו. התושבים היהודים נהרגו, שועבדו או אולצו לוותר על אדמתם. עבור האיסלאמיסטים, ח'ייבר לא הייתה רק קרב. זוהי תוכנית אב.
אירופה מתקרבת לנקודת שבירה. תנועות איסלאמיסטיות הן סבלניות, מאורגנות ואידאולוגיות. האליטות המערביות מוסחות, מפולגות וחוששות להיקרא בשמות גנאי. קמפיינים של דה-מורליזציה מוודאים שזה יישאר כך. אם אירופה רוצה לשרוד כציוויליזציה חופשית, עליה להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי, לעמוד לצד ישראל, ולהפסיק לטעות בין פיוס למוסר.
עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.
מאז השיג דונלד טראמפ את הסכם החזרת השבויים, אנו עדים לאחד המחזות המבדחים שאירעו לאחרונה במחוזותינו: אנשי מחאה נחפזים למחוק את דברי השיקוצים שכתבו על דונלד טראמפ מאז פתח בקמפיין הבחירות הראשון שלו לנשיאות ארה"ב ב- 2016, כשגולשי הימין מתחרים בהם, מעלים בחזרה את החומרים שמחקו, משווים אותם לדברי התודה המתרפסים הם מעתירים על טראמפ היום, ומתגלגלים מצחוק...
