לא במקרה, התכתבה הצהרת שר הביטחון גלנט - נגד סכנת ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה - עם הדיווחים מתחילת השבוע על טענת הרמטכ"ל בקבינט המלחמה, כי כוחות צה"ל חוזרים שוב ושוב למקומות בהם כבר נלחמו, כי אין שום תהליך מדיני. בדיוק כאן מתחילה מחלוקת כוללת בשאלה המקיפה בכל זירות המלחמה: האם במצב שנוצר, ישנו בכלל כיוון ממשי לתהליך מדיני?
במלכודת האיומים שבה נלכדה ישראל - של הצבת גבול ישראל המזרחי, בקו כפר סבא כביש 6 - נדרשת ההנהגה הביטחונית והמדינית, לפריצת דרך להיחלצות מתוך מבוך אסטרטגי, ההולך ומתפתח בשבועות הקרובים לכדי איום קיומי מקיף על מדינת ישראל.
מול חדשנות משבשת מצד אויבינו, צריכה להיות גם מצידנו הערכות לשדה הקרב החדש. אנו זקוקים לתפיסה מתחדשת שמטילה ספקות ומציבה סימני שאלה. תפיסה שלא תחשוש 'לקבור' מונחי יסוד ישנים, ולשנות סדרי בראשית. תחשבו רק מה צה''ל יכול היה כבר להשיג, בחודשים הארוכים הללו שמתכננים בהם את המהלך ברפיח, לו היו לו יכולות תקיפה תת קרקעיות... לדעתי, רפיח הייתה כבר מוכרעת!
תנועת התאסלמות אדירה סוחפת את המערב. בעידוד אנשי ה- WOKE ובמימון קטארי נדיב, צעירים ומבוגרים נטולי שורשים מתמכרים לאופנה החדשה... והלקח? מי שמערער את זהות ילדיו ומנכר אותם מעמו מדת וממדינתו, יגלה יום אחד שהם בחרו בזהות דומיננטית אחרת... תשאלו את האירופים והאמריקנים, נוצרים ויהודים כאחד.
היציבות לפי תפיסת המערב, היא מצב יסוד. המלחמה לעומתה היא סוג של תאונה, סוג של סטייה מהרוטינה, שצריך לסיים אותה ולהשיב את הסדר היציב אל הרוטינה הטובה. לכן "המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות". אבל אצל האסלאם - וגם ביהדות הקבלית - הכול ארעי. הרוטינה הטובה והיציבה של היקום היא אשליה, כמו רוגע על פני הים. מחר יום חדש, ומי יודע?
מדוע מנעו האמריקנים מישראל לתקוף בתחילת המלחמה בצפון? מדוע למרות ההצהרות, הם עושים הכול לשמר את חמאס? מדוע מנעו מהסעודים לחסל את הסיפור החות'י? מדוע הם נוקטים מדיניות הגנתית בסוגיית חופש השייט במיצרים? מדוע הם מגינים לכאורה על ה'פרוקסיז' של איראן? כל אלה הם חלק ממדיניות סדורה, הקרויה 'דוקטרינת אובמה', שחסידיה ממלאים תפקידי מפתח גם בממשל ביידן.
שיתוף פעולה תוך תחרות (Coopetition) והמושג 'ידיד-אויב' (Frenemy או frienemy) מבטרים שניהם גמישות אסטרטגית. הם נובעים מהמורכבות ומהדינאמיות של מערכות מורכבות, המתבטאת ביכולתן להכיל קונפליקטים וסתירות: אפשר להיות יריבים ואף אויבים ולשתף פעולה במפגשי האינטרסים; ואפשר גם ההיפך...
המתחים של בנימין נתניהו עם ג'ו ביידן אינם חידוש בנוף הבריתות הבינלאומי. ההיסטוריה של הבריתות גדושה בדוגמאות של מאבקי כוח בין מנהיגי מדינות בעלות הברית. מרוזוולט וצ'רצ'יל במהלך מלחמת העולם השנייה ועד למתחים בתוך נאט"ו במהלך המלחמה הקרה, הדינמיקה הזו משקפת את המורכבות הטבועה בפוליטיקה הבינלאומית.
