פנחס יחזקאלי: זקנה והשלכותיה באתר ייצור ידע

תקציר: זִקנה היא טווח הגילים התוחם את השלב האחרון במחזור החיים של האדם הממוצע. שלב זה מגיע לאחר תקופת גיל המעבר ואין גיל מדויק בו מתרחש מעבר זה. אדם זקן הוא אדם שמיצה את הרוב הגדול של תוחלת חייו... ריכזנו עבורכם את כל הדפים המציגים כרזות על זקנה והשלכותיה, שהופיעו באתר 'ייצור ידע', על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

דן רוגל: על הזקנה

אני מבקש שניתן יהיה לבן אדם לסיים את חייו רגע קטן לפני שהוא הופך להיות חסר תועלת אקטיבי, זאת אומרת שזה רגע קטן לפני שהוא מתחיל לעשות נזק. כל נזק, בין שזה יהיה נזק כלכלי או נזק רגשי או נזק נפשי. ואני לאו דווקא מתכוון לנזק עצמי, אלא, ואולי אף בעיקר, לנזק סביבתי לקרובים לו ביותר. ברור שאני מכליל בענין הזה את המצב הברור יותר של אדם שממש סובל בעצמו...

שרה חביב: הרפורמה הנדרשת בניהול תיקי פשע מאורגן ו'מגה תיקים'

בולט היום לעין, הצורך ברפורמה בניהול 'מגה תיקים', באופן שיחייב את כל הצדדים - ובראשם, עורכי הדין של הצדדים - להתכנס לדיונים רציפים, של חמישה ימי עבודה בשבוע ברצף. רפורמה זו דורשת תיקון חקיקה, שלא יאפשר לצדדים ולבית המשפט, 'לברוח' בלחץ האירועים, למחוזות הנוחים של 'ניהול מדלג' של ההליך. מטבע הדברים, הדבר דורש גם הקצאת משאבי כוח אדם - שיפוטי ואחר - לטובת העניין.

פנחס יחזקאלי: סוף אכיפה במחשבה תחילה!

רוני אלשיך טוען כי "הדמוקרטיה שלנו לא בשלה עדיין להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן". אבל מסתבר, כי מי שאיננו בשל איננה הדמוקרטיה אלא מערכת האכיפה, שלא הבינה שיקול דעת מהו, ושהכניסה לתוכו מאבקי כוח ואספירציות פוליטיות. כיוון שמחשבה - בטח מחשבה תחילה - היא מותרות בשירות הציבורי שלנו, הממונים על האכיפה זרעו רוח, וכולנו נקצור סופה!

גדעון שניר: המרבה השכלה -מרבה גם שלום?

תחת הסיסמה "השכלה = שלום", פעלה ישראל לפני - ובמיוחד בעקבות הסכמי אוסלו (1993-5) - כדי לאפשר את פתיחת המוסדות האקדמאים באיו"ש, אלא שעד מהרה הסתבר, שלצד רכישת השכלה גבוהה, התעצמו הרגשות הלאומיים הקיצוניים שהפכו את האוניברסיטאות לקיני ההתנגדות הקשים ביותר נגד מדינת ישראל. לא לשלום ולפיוס כוונו מאמצים אלה, אלא לטרור וחיסולה של מדינת ישראל.

פנחס יחזקאלי: אין יותר היגיון. הכל פרסונלי…

אחד המשפטים המצוטטים של יצחק רבין כראש ממשלה, עם ניצחונו בבחירות, היה: "אין אחריות בלי מתן סמכות למי שלוקח את האחריות. מאז, הפך המשפט הזה לערך... לנכס צאן ברזל של תורת הניהול... עד שהגיע איתמר בן גביר, ופתאום, הכל התהפך!