התחקירים שנוהלו על ידי קצינים מתוך צה״ל עוררו סוג של חשד כי הם הוכוונו כביכול לסוג של טיוח והקלה על הנושאים באחריות. אלא שלימוד התחקירים יכול להעיד כי הם נוהלו בנאמנות, בכנות וביסודיות מקצועית. הם מותירים כמובן גם מקום לביקורת ולמחלוקת, אבל הם מציבים תשתית אמינה להרחבת החקירה והלמידה להמשך.
מאמץ התחקור של צה"ל, מביא בסופו של תהליך ארוך ויסודי, מענה לכוח הפיתוי של תיאורית הבגידה. הוא מציע לציבור מבט אמין ונוקב על מכלול רחב של טעויות וכשלים שהובילו אל התוצאה הקשה של בוקר שבעה באוקטובר. מי שיקשיב לסיפור הקשה העולה מהתחקירים יבין כי יש לדחות על הסף את הטענות המטילות במפקדי צה"ל ומערכת הביטחון אשמות שווא של בגידה. מעל לכל, וזה הדבר העיקרי: לימוד הלקחים ומימושם מסמן לצה"ל כיוון לתיקון גדול.
שר הביטחון הנחה את צה"ל "להיערך לשהייה ממושכת במחנות שטוהרו למשך השנה הקרובה ולא לאפשר חזרת תושבים ולטרור לשוב ולצמוח." במקום הזה, הוצב צה"ל על פרשת דרכים היסטורית: בכל המבצעים הקודמים, גם "חומת מגן", בתום פעולת הסיכול יצאו כוחות צה"ל ממרכזי המחנות, פעילי הטרור שבו למחנה והתארגנו מחדש בהיערכות מוגברת ומשופרת. הפעם יתכן והנחיית שר הביטחון, תצליח לחולל שינוי בגישת הסטטוס קוו לניהול מחנות הפליטים.
מראשית עידן הנאורות, הרציונליזם נתפס ככלי המרכזי להבנת המציאות, אך סופרים ומחזאים רבים העלו ספקות לגבי יכולתו של השכל האנושי להגיע לחקר האמת. ספקנות זו כלפי כוח התבונה משתקפת היטב בסרט "שובו של מרטין גר" (Le Retour de Martin Guerre), אשר מציג סיפור מופת על האופן שבו האמת המוחלטת יכולה להתחמק מאחיזת השכל האנושי, ורק המציאות עצמה היא זו שמעניקה את ההכרעה הסופית.
תיאוריות קונספירציה הן כוח רב-עוצמה, ולא משום שהן בהכרח נכונות, אלא משום שהן מציעות נרטיב מסודר, אחיד ומגובש יותר מהמציאות עצמה. האמת, לעומת זאת, היא הרבה פחות קוהרנטית. היא לעתים כאוטית, מבולגנת ומורכבת מכדי להעניק תחושת ביטחון והבנה מוחלטת. תופעה זו ניכרת, למשל, במחזה "אותלו" של ויליאם שייקספיר, שבו הדמות של יאגו מצליחה להנחיל לאותלו תיאורית קונספירציה כה משכנעת, עד כי היא גוברת על האמת עצמה.
מומלץ לחברה הישראלית להתבונן ברצינות במסרים העולים ממפגני הכיכר ברחביי עזה. נושבת מהם עוצמת תודעת החובה להמשך המאבק לחיסול מדינת ישראל, שלא רק שלא נמוגה לנוכח היקף ההרס והחורבן הניכרים במרחבי עזה כמחיר המלחמה, אלא אולי אף התעצמה...
היום החמש מאות למלחמה, מסמן אפשרות שכל מה שקרה החל מבוקר שבעה באוקטובר ועד כאן, הוא אולי רק ההתחלה. עוצמת הלחימה אכן דעכה עם הפסקת האש ברצועת עזה ובלבנון, אלא שיתכן ואין בכך יותר מהפוגה במלחמה, שיש לה את כל הסיבות להתפרץ מחדש. ביום ה-500 למלחמה, למול סיכוני התמשכותה, חובה להזכיר בכל יום, כי עתידה וגורלה של מדינת ישראל תלוי בימים אלה, לא פחות מימי תש"ח, בלכידותה ובאחדותה של החברה הישראלית.
אסטרטגיה הייתה תלויה תמיד בחכמת העורמה ובבחירת העיתוי ולשם כך נדרשת מידה הכרחית של גמישות. ההצמדות העיקשת לתביעה לשיבה מיידית להמשך המלחמה מייצגת מידה מובהקת של חוסר גמישות. אם התהליך יתקע במבוי סתום מוטב שזה יהיה ביוזמת חמאס. לרוב משמעותי בעם ישראל חשוב לדעת כי ממשלת ישראל אכן מחויבת להמשך המאמץ להשלמת העסקה לשחרור החטופים גם בשלב השני.
את תמצית תורת ההתנגדות (המוקוואמה) הציג המנהיג האיראני חמינאי: "חזית ההתנגדות אינה חומרה שניתנת לריסוק. ההתנגדות היא אמונה, מחויבות של תחושת לב. ההתנגדות היא דוקטרינה, הסכם חוזי. לא רק שאינה נחלשת תחת לחץ, אלא אף נעשית חזקה יותר". זו תמצית חובת האמונה שמנחה במלחמה האחרונה בהלך הרוח הזה, בשורת השלום שמבקש הנשיא טראמפ להביא לאזור, אינה יכולה להתגבר על תודעת החובה של האויבים לאחיזה מתמדת בהיגיון ההתנגדות.
מאז סיום מלחמת העצמאות, לא היו בתולדות צה"ל תנאי כניסה מורכבים כגון אלה הממתינים לרמטכ"ל ה-24 אייל זמיר: בזירות השונות, באיוש המטה הכללי, בתחום מוכנות הצבא, ובתחום שיקום צה"ל ובניית כוחו מחדש. אני מאמין ומעריך כי הרמטכ"ל המיועד אייל זמיר ומפקדי צה"ל שיסייעו לו בכל הזירות והתחומים, יוכלו לאתגרים מורכבים אלה ויעמדו בהם בהצלחה.