המצב שהתפתח בגבול לבנון מאז תחילת המלחמה באוקטובר, לכד את מדינת ישראל במבוכה קשה. איומי חיזבאללה הולכים ומתעצמים ותהליכי הסחיטה מול ישראל הולכים ומשתכללים. אין זו חולשה להכיר במבוכה כנקודת מוצא לברור אסטרטגי.

מומחים לאסטרטגיה וגם הציבור מסרבים לנטוש את הציפייה שמלחמה תתנהל על פי תוכנית, בשליטה מלאה ומחושבת מראשיתה עד סיומה. אבל מלחמה היא תופעה כאוטית בטבעה. על כן, עם התפתחות המלחמה, מטרות המלחמה מחייבות בחינה והתאמה.

כיצד לא ראו בכירי צה"ל את שראו התצפיתניות, ואת מה שיכול היה לראות כל מי שעיניו בראשו ומתבונן על המתרחש בקרבת הגבול? את מלכודת השקיעה האובססיבית לתוך הפרטים על חשבון השלם, אנו מכנים 'מיקרו ניהול' (Micromanagement): "מרוב עצים לא רואים את היער". פרנץ קפקא תרם לתופעה דימוי משלו, רק שאת מקום העצים ממלאים מקורות המים השונים, ואת מקום היער ממלא הים...

בימים אלה, בעיצומה של מלחמה קשה עם חמאס ועם כלל גורמי המערכת שנבנתה בהכוונה איראנית נגד מדינת ישראל, יש ענין מיוחד ומעשי בספרו החדש של שגיא פולקה על החשיבה האסלאמית החדשה: "לחשוב אסלאמית- בחינת השיח המוסלמי בן זמננו, הבנת שפה ותרבות כמפתח להכרת השכנים", שראה אור בהוצאת מערכות ומרכז משה דיין, ב- 2023.

השיר המופלא, "הנה תמו יום קרב וערבו" של גאון השירה העברית, נתן אלתרמן, מקנן במוחי מאז תבוסת ה- 7 באוקטובר 2023, שעוררה בעמנו כוחות להתאחד ולצאת נגד רוצחינו (עבר לנו ברגע שהוסר האיום הקיומי מעלינו, אבל זה כבר 'שיר' אחר...). הוא נותן ביטוי לצד הפרדוקסלי, החבוי, שיש בתבוסה: צד משקם, מאחד ומעורר אומה להתאושש, לאזור כוח ולחזור ולהשיג את מטרותיה הלאומיות.

ראוי לשאול את נציגי הנשיא ביידן, למה הם מצפים להצליח ברצועת עזה במאמץ לשיקום ובניית סדר שלטוני תקין, בשיטה שכשלה להם באפגניסטאן ובעיראק, בכישלון מהדהד? איך ימנע 'מודל המדינה הכפולה שאנו חווים בעיראק, בסוריה, בתימן וגם ברשות הפלסטינית, שבו במקביל למדינה הרשמית על מנגנוניה החוקיים - הזוכים להכרה בינלאומית - מתקיימת ומתפתחת ישות חתרנית חמושה, בעלת השפעה בכל עבודת מנגנוני המדינה?

תיאוריית הפרסה (Horseshoe Theory) גורסת כי אידיאולוגיות קיצוניות מתכנסות - ללא קשר להבדלים הנראים ביניהן - ודומות זו לזו במונחים של סמכותיות, חוסר סובלנות ומאפיינים אחרים. זהו מושג, המאתגרר את הרעיון הליניארי, שהספקטרום הפוליטי הוא רצף שבצידו האחד שמאל, ובצידו האחר ימין. הטיעון המרכזי שלו הוא שבקצות הפרסה, השמאלי והימני של הספקטרום חולקים יותר קווי דמיון מאשר הבדלים.

אלה שמנסים לערער את האחדות הלאומית והעממית בישראל, זועקים את הטענה הפרוגרסיבית הידועה, שהלאומיות (nationalism) מחזקת את המלחמה. לפי דבריהם, להגן על המדינה שלך זה להיות לאומני, אך להיות לאומני זה לרצות מלחמה! לכן, על ידי אי הגנה על המדינה שלנו כנגד כל אלה המנסים להשמיד אותה, נגן על עצמנו בצורה הטובה ביותר מפני רצח עם. זוהי תמצית הדוקטרינה הפייסנית של שנות ה- 40 של המאה הקודמת, שגרסה כי רק שיתוף פעולה עם התוקפן תשמור על חירותנו!