אנחנו רגילים לכך שחולים מפורסמים "מתלוצצים עם רופאיהם". אבל, שמעתם על נדון למוות שמתלוצץ עם תליינו? אני מכיר לפחות אחד: מאג'ד קבוסיפר (Majid Kavousifar), שהוצא להורג בפומבי בתלייה בטהרן, באוגוסט 2007.
מעולם לא שבר הדיכאון הלאומי שיאים גבוהים כל כך. אין פלא שגנץ מחפש נתיב יציאה. הוא הצטרף לממשלה כדי להיות שותף למה שנראה אז כהצלחה, ולא היה עוזב אם היה סבור שהיא מגיעה. במלחמה הזו נעשו כל הטעויות האפשריות בכל התחומים, ונתניהו בעל התודעה ההיסטורית המפותחת צריך לבחור אם יירשם על דפיה כמחריב או כרפורמטור הגדול!
דובר צה״ל היקר, נמאס לי לשמוע סטטיסטיקה מלחמתית. לי כאזרח זה לא משמעותי. אני רוצה להבין את האסטרטגיה במהלך, ולא את הטקטיקה הקטנה. תגידו - פוליטיקאים ואנשי צבא כאחד - השתגעתם? אתם באמת חושבים שאתם פועלים נכון? שוב רועמים התותחים בדרום מעל ראשינו? איך זה יכול להיות? והצפון... למי זה נשמע סביר, שמאות אלפי ישראלים מפונים מבתיהם חודשים ארוכים? מה אני, התלוש מהמציאות, אינני מבין?
במחנה הפועל נגד קיום המדינה היהודית - איראן וגרורותיה, חמאס וחיזבאללה, כמו גם ארגונים נוסח UNWRA, אינם פועלים לבד. כמו סרטן גרורתי נוצרים במערב אחרי טבח ה- 7 באוקטובר עוד ועוד ארגונים פרו פלסטינים, הממומנים מכספי משלמי המיסים, ופועלים בעקביות ובנחרצות - בשיגעון קולקטיבי - למיגורה של מדינת ישראל, דרך החדרת הרעיון שלישראל אין זכות להגן על עצמה כי היא האשמה המקורית.
מאז הוגדרו הדמוקרטיות המערביות כליברליות, נוהגים לכרוך את הדמוקרטיה והליברליזם יחד, רקשליברליזם איננו דמוקרטיה ולהיפך. שניהם צצו והתפתחו זה לצד זה, ולעתים קרובות משפיעים זה על התפתחותו של זה, אבל, הקשר ביניהם מורכב, ובקשר הזה יעסוק המאמר הנוכחי.
לא במקרה, התכתבה הצהרת שר הביטחון גלנט - נגד סכנת ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה - עם הדיווחים מתחילת השבוע על טענת הרמטכ"ל בקבינט המלחמה, כי כוחות צה"ל חוזרים שוב ושוב למקומות בהם כבר נלחמו, כי אין שום תהליך מדיני. בדיוק כאן מתחילה מחלוקת כוללת בשאלה המקיפה בכל זירות המלחמה: האם במצב שנוצר, ישנו בכלל כיוון ממשי לתהליך מדיני?
במלכודת האיומים שבה נלכדה ישראל - של הצבת גבול ישראל המזרחי, בקו כפר סבא כביש 6 - נדרשת ההנהגה הביטחונית והמדינית, לפריצת דרך להיחלצות מתוך מבוך אסטרטגי, ההולך ומתפתח בשבועות הקרובים לכדי איום קיומי מקיף על מדינת ישראל.
מול חדשנות משבשת מצד אויבינו, צריכה להיות גם מצידנו הערכות לשדה הקרב החדש. אנו זקוקים לתפיסה מתחדשת שמטילה ספקות ומציבה סימני שאלה. תפיסה שלא תחשוש 'לקבור' מונחי יסוד ישנים, ולשנות סדרי בראשית. תחשבו רק מה צה''ל יכול היה כבר להשיג, בחודשים הארוכים הללו שמתכננים בהם את המהלך ברפיח, לו היו לו יכולות תקיפה תת קרקעיות... לדעתי, רפיח הייתה כבר מוכרעת!
