מעבר לעקיצה הפוליטית, העצומה של פרופ' משה כהן אליה לנשיא טראמפ מסמנת שלב חדש בפירוק 'הסדר הישן'. אם בעבר השמאל החזיק במונופול על ה"לגיטימציה הבינלאומית" ככלי לחץ פנימי, הרי שהימין אימץ את אותה האסטרטגיה בדיוק. הווטאבאוטיזם הפך מהסחת דעת לכלי מאבק מרכזי, בעידן שבו האמת העובדתית פינתה את מקומה לקרב על התודעה.
אחרי שראינו מה הברית שבין הווק לאיסלאם (Islamo-gauchisme) עושה למדינות המערב, כדאי להתבונן ולהיווכח שהשמאל שלנו אינו שונה, ואנשיו פועלים כ'אידיוטים שימושיים' ליצירת 'מדינת כל אזרחיה', בעיוורון זהה לאחיהם במערב.
תגידו, איך תראה מדינת כל אזרחיה? זה קל. התבוננו על 'רפובליקות הווק' במערב ותדעו, כי הווק הישראלי זהה לאחיו במערב במטרותיו ובדרכי עבודתו. אז איך זה עבד שם?
המושג “אפקט מצנן” (Chilling Effect) הוא התוצאה של 'שיטת התיק הפתוח': מצב שבו איום משפטי – ממשי או פוטנציאלי – גורם לפרטים או לבעלי תפקידים להימנע מפעולות חוקיות ולגיטימיות מחשש להשלכות עתידיות. הוא אינו מחייב הפעלת סנקציה בפועל; די בקיומה של אפשרות ענישה כדי להשפיע על ההתנהגות האנושית.
כאשר ארגוני מחאה מייחסים את מעשיהם ליריביהם הם מייצרים 'מראה הפוכה': הם משתמשים בדיוק בכלים שמיוחסים לאויב, אבל למען מטרה נעלה, בשם ה'אמת' וה'צדק'. כך, חדלה השפה להיות אמצעי תיאור, והופכת לנשק פוליטי, ומי שמנצח, הוא המחנה שמוכן ללכת רחוק יותר בהרס מושג האמת... סוג של לוחמה תודעתית במסווה אזרחי.
כמו תמיד - בסוף הכל מתחבר: החוקרת רינת סבן, היועמ"שית גלי בהרב מיארה, הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי, ראש אח"מ בועז בלט וכמובן גם הקשר לתנועה לאיכות השלטון. גילוי עריות רב משתתפים בין בג"צ, היועמ"שית, הפרקלטות והפרקליטות הצבאית, התנועה לאיכות השלטון והמשטרה.
בשונה מפרסי נובל במדעים המדויקים, המוענקים על הישגים אמפיריים מוכחים, פרס נובל לשלום מתפקד לא פעם ככלי נורמטיבי־פוליטי. הוא אינו רק פרס על פעולות עבר, אלא מנגנון של “ריסון מונע”: הענקת לגיטימציה מוסרית, שמצמצמת מראש את מרחב הפעולה של מקבליה.
לידיעת היועמ"שית: דווקא יש מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר, והכאוס ברחובות השיג הרי את ההיפך הגמור. לכן, סוף מעשה במחשבה תחילה. כשאליטה יוצאת ל'קרב האחרון' ללא הערכת סיכונים נכונה וללא הערכת מצב דינאמית מפוקחת, היא רק מאששת את הנחת העם שהסטגנציה נטלה ממנה את היכולת למשול.
