[התמונה המקורית: פליקר. עיבוד הכרזה: חגית לרנאו]
[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ויזואליזציה - יתרונותיה ומגבלותיה', לחצו כאן]
ד"ר חגית לרנאו (בתמונה למטה משמאל), משפטנית, קרימינולוגית ומכהנת בעשור האחרון כמשנה לסנגור הציבורי הציבורי הארצי. מחברת הספר עבריינות ואכיפת חוק ומנהלת דף פייסבוק בשם זה, העוסק בסוגיות הקשורות למשפט פלילי, עבריינות ואכיפת חוק.
* * *
מראה עיניים או מטעה עיניים...
לראיות זיהוי מוטעות יש תפקיד גדול בייצור הרשעות שווא. לפי נתונים של פרויקט החפות בניו-יורק,ההרשעות ביותר מ-70% מהמקרים בהם טוהרו מורשעים על סמך ממצאי DNA, התבססו על ראיות זיהוי מוטעות.
בעשורים האחרונים נעשים מחקרים רבים המנסים לאתר את תנאי החקירה בהם ניתן לעודד או לצמצם את החשש לזיהוי מוטעה. באוקטובר 2014 פורסם בארצות הברית דוח של האקדמיה הלאומית למדעים (NAS), המשמשת כגורם ממליץ לקונגרס האמריקאי בענייני מדע וטכנולוגיה, שמציע סקירה נרחבת המחקר הקיים ומנסח המלצות למערכת אכיפת החוק ולבתי המשפט במטרה לצמצם את החשש מפני הרשעות שווא המבוססות על זיהוי מוטעה.
אך עד לאחרונה היה הדיון המקצועי והמשפטי בישראל בנושא חשוב זה דל מאוד. חסר זה נתמלא לאחרונה בדוח ביניים שפרסמה ועדה ציבורית שמונתה לבחון את החשש מפני הרשעות שווא בישראל.
הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן ('ועדת דנציגר', חלק ראשון)
ביום 2.9.19 פורסם החלק הראשון בדוח הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן בנושא עדויות ראייה שגויות וזיהוי מוטעה. 32 עמודים גדושי מידע ומתומצתים על הפורסים תובנות מחקריות רבות על היכולת האנושית לזהות ולזכור. וכן, המלצות רבות למשטרה ולמערכת המשפט.
על הוועדה:
הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן (המכונה: ועדת דנציגר) הוקמה על ידי שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, ביוני 2018 והחלה את דיוניה בדצמבר 2018. הוועדה הוקמה על מנת לדון בארבעה נושאים הקשורים לחשש מפני הרשעות שווא בפלילים:
- החשש ממתן הודאות שווא בחקירה, בפני חוקרים ומדובבים;
- החשש מטעויות אפשריות העלולות להיגרם בשל הסתמכות על ראיות מדעיות שגויות;
- החשש מטעויות אפשריות העלולות להיגרם בשל הסתמכות על עדויות ראייה שגויות וזיהוי מוטעה;
- המנגנון הראוי לבירור טענות בדבר הרשעות שווא, והכלים שיש לפתח לאיתור הרשעות שווא ותיקונן.
בראש הוועדה עומד שופט בית המשפט העליון בעבר, יורם דנציגר, ולצידו פרופ' אורן גזל-אייל, דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, פרופ' דוד ליבאי, שר המשפטים לשעבר, ונציגי מערכת אכיפת החוק: עו"ד עמית אייסמן, פרקליט מחוז חיפה; תנ"צ דודו בואני, רח"ט חקירות במשטרת ישראל; תנ"צ דדו זמיר, רח"ט תביעות במשטרת ישראל; עו"ד עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט פלילי) וד"ר ענת הורוויץ, המשנה לסניגור הציבורי הארצי.
הנושא הראשון בו דנה הוועדה היה החשש מעדויות ראייה שגויות וזיהוי מוטעה, ובסיום הדיון הוחלט לפסם את ממצאי הוועדה והמלצותיה, דוח ביניים עצמאי. כל חברי הוועדה חתומים על הדוח ושותפים למסקנותיו.
אז מה המצב?
הדוח מתחיל בסקירת המתח בין גישה מחקרית, לגביה קיימת תמימות דעים, כי טעויות זיהוי הם אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להרשעת חפים מפשע, לבין גישת המשפט הישראלי המאפשרת להרשיע אדם על בסיס ראיית זיהוי יחידה. אמנם, במרבית המקרים שבהם מבוססת הרשעה על עדות זיהוי, נלווים לעדות זו חיזוקים. עם זאת, לפחות באופן עקרוני עשויה ראיית זיהוי לבסס בפני עצמה הרשעה בפלילים.
עדות לטעויות הרבות יחסית בזיהוי ניתן למצוא בנתונים שהציגה משטרת ישראל בפני הוועדה, מהם עולה כי בכ-25% ממסדרי הזיהוי בהם המתלונן הצביע על אדם – הוא הציע על נבדק שאינו החשוד, ואינו קשור לאירוע. כלומר ברבע מהמקרים בהם המתלונן סבור שהוא יכול לזהות את החשוד – מדובר בטעות ידועה למשטרה. זהו שיעור טעות גבוהה, אשר מעורר חשש לקיומן של טעויות נוספות, בהן המתלונן מזהה בטעות את האדם בו המשטרה חושדת.
[למאמרו של עו"ד יאיר רגב: 'היזהרו ממסדרי זיהוי', לחצו כאן]
מכאן מסקנה ראשונה של הוועדה - לאור שיעור הטעות הגבוה בזיהוי שנרשם במחקר המדעי, כמו גם בנתוני המשטרה שנמסרו לוועדה, הוועדה מסיקה כי יש מקום לבחון בזהירות רבה את הזיהוי שנערך על ידי עדי ראיה ולסייג את משקלו הראייתי של זיהוי זה. זאת, בעיקר כאשר אין היכרות משמעותית מוקדמת בין החשוד לבין העד המזהה, היכרות אשר מגדילה, ככלל, את מידת הדיוק של הזיהוי.
למה בעצם כל כך קשה לנו לזהות?
הדוח סוקר מחקרים רבים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מדעי המוח ומדעי ההתנהגות העוסקים ביכולתם של עדי ראייה לבצע זיהוי מדויק, תוך חלוקה לשני סוגים מרכזיים של גורמים: משתנים חוץ מערכתיים, המתייחסים למשתנים שאינם בשליטת מערכת אכיפת החוק ומשתנים מערכתיים, המתייחסים לתנאים בהם נערך מסדר הזיהוי.
כללי אצבע להערכת עדויות זיהוי - משתנים חוץ מערכתיים:
- זיהוי פנים על ידי עד ראיה שיש לו היכרות מוקדמת עם מושא הזיהוי הוא מדויק יותר מזיהוי שנערך ללא היכרות מוקדמת שכזו.
- מאפיינים אישיים של העד המזהה משפיעים על איכות הזיהוי. כך, יכולת הזיהוי של ילדים עד גיל 15 ושל מבוגרים מעל גיל 60 פחותה יחסית.
- קיימים הבדלים אינדיבידואליים ניכרים, שהם ככל הנראה מולדים ומושפעים מגורמים גנטיים, ביכולת של אנשים לזיהוי פנים. גם תכונות אופי מסוימות, כמו נטייה לחרדה, תורמות ליכולת הזיהוי של עדים.
- קל יותר לזהות אנשים שיש להם מאפיינים חיצוניים ייחודיים, וקשה במיוחד לזהות את מי שמסתיר חלקים מפניו, ובמיוחד כאשר מדובר בהסוואת השיער והעיניים.
- עדי ראייה מתקשים יותר לזהות אנשים המשתייכים שלקבוצה אתנית שונה.
- זיהוי הנעשה בטווח של שעות ספורות מהאירוע הוא טוב יותר מזיהוי שנעשה בחלוף זמן.
משתנים אחרים, שנהוג להעריך שיש להם קשר ישיר לאיכות הזיהוי, לא נמצאו בעלי קשר ישיר. כך זמן החשיפה לאירוע, המרחק בין העד המזהה לחשוד או מידת הלחץ והטראומה בה נתון העד המזהה נמצאו עם קשר מורכב ליכולת הזיהוי - ולא ניתן להצביע על קורלציה ברורה. קשר מורכב נמצא גם בין מידת הביטחון של העד בנכונות הזיהוי לבין איכות הזיהוי. מחקרים מהשנים האחרונות מלמדים כי אף שאין קשר בין מידת הביטחון של העד במהלך המשפט לבין יכולת הזיהוי, יש קורלציה חיובית בין מידת הביטחון לבין נכונות הזיהוי ברגע הזיהוי הראשון (בשלב החקירה).
כללי אצבע לעריכת עדויות זיהוי - משתנים מערכתיים:
במסגרת זו בחנה הוועדה מחקרים שעוסקים באופן בו נערכים מסדרי הזיהוי במהלך החקירה, כאשר הסכנה העיקרית היא חשש ל'זיהוי על-ידי שיפוט יחסי', כלומר בחירה בניצב או בתמונה הדומים ביותר למבצע העבירה – ולא על בסיס זיהוי אבסולוטי.
- מחקרים אינם חד משמעיים ביחס ליתרונות של מסדר זיהוי חי על פני מסדר זיהוי על סמך תמונות, אף כי מוסכם כי במקרים בהם מבצע העבירה אינו מופיע במסדר תמונות, החשש מפני זיהוי מוטעה גדול יותר.
- זיהוי על בסיס עיון באלבום תמונות נעשה בדרך כלל כאשר אין למשטרה חשוד ספציפי, ולכן הוא מועד לזיהוי על-ידי שיפוט יחסי ולטעויות ומשקלו הראייתי צריך להיות קטן.
- עריכת מספר מסדרי זיהוי עם אותו חשוד, עלולה לגרום לזיהוי שגוי מאחר שהדמות נחקקה בזיכרונו של העד במהלך המסדר הקודם.
- קיימת חשיבות רבה לכך שהניצבים במסדר הזיהוי יהיו דומים לחשוד ואם יש לחשוד מאפיינים ייחודיים (כמו צלקת או קעקוע) הם יהיו בעלי מאפיינים דומים. כאשר קיימים הבדלים בין התיאור שמסר העד לבין מאפיינים של האדם בו חושדת המשטרה, קיימת חשיבות לכך שלפחות חלק מהניצבים יהיו בעלי מאפיינים דומים לאלו שבתיאור המילולי שמסר העד. מסדרי זיהוי בהם משתתפים יותר מחשוד אחד, מעלים את ההסתברות הסטטיסטית שהעד יזהה בטעות את אחד מהחשודים.
- מסדרי זיהוי בהם עורך המסדר מודע לזהות החשוד , מובילים להעברת רמזים מודעים או לא מודעים לעד המזהה, ולכן קיימת עדיפות לערוך את המסדרים בתנאים של סמיות כפולה (Double blindness).
- הוראות הניתנות לעד המזהה עלולות להטות את זיכרונו ולהובילו לזיהוי שגוי. בין היתר, חשוב ליידע את העד במפורש כי יש אפשרות שהחשוד אינו נמצא בין הניצבים ולא לנטוע בו רושם כי חוסר זיהוי יוביל לסיום החקירה.
[לדוח המלא של הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ויזואליזציה - יתרונותיה ומגבלותיה', לחצו כאן]
![[תמונתו של השופט, יורם דנציגר יו"ר הוועדה, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי הרשות השופטת של ישראל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]](https://he.wikipedia.org/wiki/יורם_דנציגר#/media/קובץ:Yoram_Danziger.jpg){kind=link}