תקציר: בתחילתה של פרשת מקץ, מסופר על חלומות פרעה ועל חוסר היכולת של חכמיו להסבירם עד הגעתו של יוסף, הפותר אותם לשביעות רצונו של פרעה. בקבלה, בספר הזוהר וגם לפי משנתו של ג'יקטיליה, בפירושו על מעשה מרכבת יחזקאל, ובדבריו בספר שערי אורה, מדובר על כוחות הטומאה, הנקראים גם קליפות. ג'יקטיליה קושר את ארבע קליפות הטומאה לשבעים שרי אומות העולם, הנמצאים על הסף העולם האלוהי.

[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

עודכן ב- 12 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

פרשת מקץ פותחת בתיאור מפורט של חלומותיו של פרעה. בחקר המקרא קיימות שתי מגמות עיקריות אודות חלומות אלה – המגמה הספרותית והמגמה הפסיכולוגית[1]. הפרשה ממשיכה את המגמה של הספר כולו, להציג את החלום כאמצעי להעביר מסרים לאדם.

הפעם מתרכז המספר המקראי בפרעה מלך מצרים. ריבוי החלומות האמור הביא את בנו יעקב[2] להגדיר את ספר בראשית כספר החלומות, המתחלקים לדעתו לשני סוגים עיקריים:

• האחד – חלום בו האל מתגלה אל האדם;
• והשני – חלום שבו האל מעביר לאדם מסר בתמונה ללא דיבור.

קויפמן[3] מחזק את כיוון פרשנותו של בנו יעקב, ואומר שהחלום במקרא יכול להופיע בשני אופנים:

• בחלום חידה, הדורש פרשנות והסבר;
• או בחלום נבואי, בו האל אומר לאדם את העתיד להיות.

חלום חידה שכזה חולם פרעה מלך מצרים, שאינו מבין את פשרו ולכן הוא מחכה לפתרון שיתקבל על דעתו. לעזרתו מובא יוסף, שכבר פתר בהצלחה את חלומם של שר המשקים ושר האופים.

בחלום הראשון פרעה רואה פרות ולא בכדי. לבקר הייתה חשיבות רבה במצרים בכל הזמנים. הוא שימש לעבודות השדה, לחלב וגם לבשר. המרעה התרכז בעיקר בדלתא של הנילוס, ובגלל חשיבותו ניכר מקומו בפולחן הדתי. השמיים תוארו בספרות כפרה העומדת על ארבע רגליה על האדמה, ממליטה את השמש בבוקר ובולעת אותה בערבו של יום. בקברה של נפרטרי[4] מופיעות שבע פרות ופר קדוש המסמלים שמונה כיוונים בשמיים[5].

בספר הזוהר חלום פרעה מקבל תפנית נועזת, והוא נקשר לכוחות הסטרא אחרא והקליפות. לדעת הזוהר המדובר בספירות של הטומאה תוך הקשרם הבלתי אמצעי לארץ מצרים, כדלקמן: "בוא וראה, הקב"ה הוציא עשרה כתרים, עטרות קדושות למעלה, שהוא מתעטר בהם ומתלבש בהם, והוא הם והם הוא (הספירות הם עצם האלוהות), כשלהבת הקשורה בגחלת ואין שם פירוד. לעומת זה יש עשרה כתרים שאינם קדושים למטה, והם קשורים בזוהמת הציפורן של עטרה קדושה אחת, הנקראת חכמה (קצות הציפורניים שהזוהמה דבוקה בהן, הם מקום אחיזת הקליפות, וכך נקרא מקום אחיזתן בספירות מלכות הנחשבת לחכמה התחתונה) ... ושנוי: עשרה מיני חכמות אלו ירדו לעולם וכולן נספגו במצרים, חוץ מאחת שנתפשטה בעולם. וכולם מיני כישוף הם, ומהם ידעו המצרים כשפים על כל בני העולם (כלומר חכמי מצרים, החרטומים, היו בקיעים בכשפים יותר מכל בני העולם כולו, ופרעה בראשם)"[6].

קטע זה לא מותיר ספק לגבי הכיוון הפרשני של הזוהר, המדבר על כוחות הרע האחוזים בספירת מלכות, והמזוהים בעיקר בארץ מצרים וחרטומיה. 

הזוהר אף מתייחס במישרין לחלום פרעה, באותו כיוון פרשני, הקושר בין כוחות הטומאה לארץ מצרים ולפרעה מלכה, כדלקמן: "רבי יצחק אמר: שבע פרות הטובות, מדרגות הן (יתכן שהכוונה לשבע הספירות מספירת חסד עד ספירת מלכות) עליונות על אחרות, ושבע הפרות הרעות מדרגות אחרות שלמטה (כוחות הרע – סטרא אחרא), אלו מצד הקדושה ואלו מצד הטומאה. שבע השיבולים רבי יהודה אמר: אלו הראשונות טובות הן משום שהן מצד ימין (הצד של הקדושה, לעומת הטומאה הנמצאת בשמאל האלוהי) ... ואלו הרעות הן למטה מהן, שבע השיבולים(הטובות) מצד הטהרה הן, ושבע (השיבולים הרעות) מצד הטומאה. וכל המדרגות עומדות אלו על אלו ואלו על אלו, וכולן ראה פרעה בחלומו..."[7].

בעיית הרע בעולם היא אחת מהבעיות המורכבות והסבוכות ביותר

על כן, רבו ההסברים בבעיה זו, ואין לנו אפשרות להיכנס לעובי הקורה בהן במאמר זה. ברם, פטור בלא כלום אי אפשר, ובדברים הבאים נדון בקצרה בבעיה נצחית זו.

בתפיסה היהודית המסורתית, כפי שאנו מוצאים אותה במקרא ובמסורת חז"ל, יש פתרון ביניים לבעיית הרע – ה' המציא את הרע ברצונו שישמש לו כלי בהנהגת עולמו. לשון אחר – ה' המציא את הרע להשגת תכלית הטוב בעולם[8]. הטוב והרע עומדים לבחירתו של האדם, והכרעתו של זה האחרון גורמת לה' להפעיל את כוח הרע לשלם לו כגמולו.

בכתבי הפילוסופים היהודיים בימי הביניים ניכרת הנטייה הברורה לשלול מהרע כוח הוויה ממשי.

הרמב"ם קובע בוודאות כי המציאות קיימת להיטיב עם הנבראים כי המציאות כשלעצמה הינה טובה^[9]. הראייה על כך היא ברורה- כל מה שדרוש לקיום החיים התקין מצוי בשפע בעולם השפל. הכוונה לאוויר לנשימה, מים ומזון בסיסי. ככול שהאדם מתרחק מצרכיו הקיומיים הבסיסיים, ומנסה להשיג מותרות או אז הוא מוצא כי מותרות אלה אינן תמיד בהישג יד בהיותם מצויים בצמצום^[10].

ברם, בפועל רוב בני האדם חושבים כי הרע במציאות הקיומית עולה על הטוב ורובם בשל כך אינם שבעי רצון מחייהם אלה: "...הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות, עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה העניין ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון בלבד, רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן. ולאלראזי ספר מפורסם...כלל בו משיגעונותיו וסכליותיו הרבה, ומכללם עניין בדאו - והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב..."^[11].

האדם שנברא בצלם^[12], צורף אליו הגורם החומרי, ואין בנמצא בעולם השפל מציאות שנעדרת חומר. למרות האפשרות הקיימת ביד האדם לגבור על החומר, באמצעות שכלו, הרי שיש אנשים רבים שכול עיסוקם סובב סביב העונג הגופני בלבד. ברם, מי שמתעסק תדיר רק בענייני הגוף ועינוגו, מן ההכרח שידע סבל רב, היות ואין באפשרותו למלא עד תום את הדרישה לעונג גופני: "...אמנם האחרים, הנבדלים מהאלוה, והם המון הסכלים, הם בהפך זה, בטלו כול מחשבה והסתכלות במושכל וישימו תכליתם החוש ההוא, אשר הוא חרפתנו הגדולה- רצוני לומר חוש המישוש, ולא יחשבו ולא יתבוננו רק במאכל ובמשגל לא בדבר אחר..."^[13].

סיבות אלו מביאות לדעת הרמב"ם את החשיבה האנושית לתחושה של חוסר שביעות רצון ממהלך החיים, ואז גם צפה ועולה התפיסה כי הרע מרובה על הטוב בעולם.

סיבה נוספת לחוסר שביעות הרצון מהקורות את האדם בעולמו הינה התפיסה האנושית השגויה שהאדם עומד במרכז הבריאה של כול מעשי בראשית. בהמשך דבריו, מביא הרמב"ם סיבות נוספות מדוע יש רע בעולם והם: מפאת טבעו החומרי של האדם, העלול לגרום למומים קשים של הגוף - רע טבעי, יחידים שעושים רע איש לרעהו - רע חברתי, או אדם המזיק לעצמו. רוב רעות העולם הינם מהסוג השלישי: "...המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד טבע ההוויה וההפסד- רצוני לומר מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים וביטול אברים בכלל היצירה...והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם, כהתגבר קצתם על קצתם. ואלה הרעות יותר מרעות המין הראשון...והמין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כול אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו- וזהו הרוב. ואלה הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם..."^[14].

ראשוני המקובלים, מבית מדרשו של ר' יצחק סגי נהור, התאימו את תורת הרע לתורת האצילות ולמערכת הספירות הקבלית. הטוב והרע שקיים בעולם השפל מקורו במידת חסד ודין של המערכת האלוהית, כלומר הרע הוא אצילות ממידת הדין (ספירת גבורה/דין), הנמשכת בגין מעשיו של הרעים של האדם. כאשר האדם עושה רע, הוא גורם לחיזוק מידת הדין, ואז נגרם בעולם הרס וכליון. עדיין בתפיסה זו אין לרע קיום ממשי, והוא נחשב להעדר.

בספר הזוהר אנו מוצאים תפיסה שונה. אין הרע העדר הטוב, אלא הרע מייצג מערכת של כוחות גדולים שפעולתם מורגשת היטב בעולמות העליונים והתחתונים כאחד. הכינוי סטרא אחרא שהוא השם המייצג לכוחות הרע, מציין שיש לרע ממשות, והוא עומד כביכול כנגד כוחות הטוב האלוהיים. יצר הרע הוא נציגו של הסטרא אחרא בגופו החומרי של האדם, ואילו הטוב באדם מצוי בנשמתו, שהיא כוח של קדושה שמיימי. המאבק בין טוב לרע הוא מאבק קוסמי כמו שהוא גם מאבק בתוך האדם עצמו[15].

קליפות הטומאה של הסטרא אחרא סמוכות לשכינה (ספירת מלכות) ללא מחיצה ביניהן, והזוהר מתארן בהקשר למראות יחזקאל.

ג'יקטיליה אף הוא, מפרש את נבואת יחזקאל המובאת בפרק א', והפסוק הרביעי במראה הנבואה שם[16], מתפרש כתיאור הקליפות המקיפות את השכינה (ספירת מלכות), כדלקמן:"... והנה סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, אלו ארבע הקליפות שהזכיר בכאן... לפי שהשכינה (ספירת מלכות) שהיא אות ה"א של שם, בתחילה הייתה שורה בישראל ושוכנת במקדש... ועתה שהלכה שכינה בגלות באו ארבע קליפות של עורלה והקיפוה למטה. כי בתחילה אלו ד' קליפות היו עומדות מן הצדדים מבחוץ, אבל לא למטה מן השכינה, אלא חוץ למחנה... ועכשיו שגלתה שכינה עמדו והקיפוה מן הצדדים וממטה..."[17].

לפי דברים אלה, מעמדם הרגיל והקבוע של הקליפות הוא בחוץ ובצדדים, אולם ברגע שהשכינה גלתה ממקומה כוחות רע אלה הקיפוה ובעצם נכנסו לתחומה של השכינה בפרט ושל האלוהות בכלל. כניסת קליפות הטומאה לעולם האלוהות מציינת את השינוי הרדיקלי שחוללה הגלות בעולם שמיימי זה. לשון אחר – קודם החורבן לא הייתה לכוחות הרע אחיזה בעולם הריבוד האלוהי, אף לא בתחום המצוי מתחת השכינה, ואילו לאחר החורבן והגלות כוחות הטומאה המיוצגים על ידי הקליפות חדרו לתחום השכינה/ ספירת מלכות, אם כי לא לשאר עולם הריבוד האלוהי העליון.

ג'יקטיליה מביא בהמשך דבריו על אתר, את ההשתלשלות ההיסטורית הקשורה לדבריו באופן הבא: "ואחר שרמזנו זה, דע כי רוח סערה שבאה מן הצפון היא מלכות בבל הכוללת שבעים אומות, והיא סוד השער בוודאי. שבה יצאו כל האומות לחוץ והושלכו מן הקודש, וכן הוא אומר: ויהי בנוסעם מקדם, בנוסעם מקדם ממש, נסעו מן החדר הפנימי ויצאו חוץ, ומשם היה דתם להיות כולם שער עומדים בחוץ, וזהו סוד (דור) הפלגה. וכן הוא אומר, על כן קרא שמה בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על כל פני האדמה... ולפיכך רוח סערה הבאה מן הצפון. והנה השם יתברך אינו שוכן ברוח סערה לפי שהוא בפנים והם בחוץ. והנה במראה אליהו(התברר) זה הסוד, וכן הוא אומר והנה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים. רוח גדולה וחזק, מתחילתו תש כנקבה ולבסוף חזק כזכר, בתחילתו נרכב והשתא(ועכשיו) רוכב, בתחילתו בחוץ ועכשיו בפנים"[18].

לפי הנאמר בקטע זה, אומות העולם מזוהות עם קליפות הטומאה, ובראש אומות העולם עומדת בבל, המייצגת את כלל שבעים האומות. הללו היו קודם לכן בתחום הקדושה האלוהי אך נפלטו ממנו בזמן חטא דור הפלגה ובניית מגדל בבל, ומאותו זמן הן נמצאות מחוץ לעולם הקדושה האלוהי.

לאחר מכן קובע ג'יקטיליה כי למרות החזרה מגלות בבל ובניית בית המקדש השני, השכינה לא חזרה למקומה המקורי, ואם חורבן הבית השני השכינה נתונה בידי אש מתלקחת, סמל לגלות אדום הרשעה.

דברים דומים לאלו אנו מוצאים גם בספר שערי אורה, שם אומר ג'יקטיליה את הדברים הבאים:"... ולפיכך אמר כל גויים סבבוני בשם ה' כי אמילם. ומהו לשון אמילם? דע שאותן הארבעה ראשים נקראים ארבע קליפות. ונקראות עורלה בכל מקום. אלו הארבע קליפות – השלוש מהן קשות עד מאוד והקליפה הרביעית הסמוכה לשם ה' דקה. ולפיכך אמר יחזקאל במעשה מרכבה, שהיו ישראל בגולה: דעו ישראל כי ארבע הקליפות הקשות אני רואה אותן שמבדילות ביניכם ובין ה', לפיכך אתם בגלות בבל... כיצד?... וארא הנה רוח סערה באה מן הצפון – הרי קליפה אחת, ענן גדול – הרי קליפה שנייה, ואש מתלקחת – הרי קליפה שלישית, ונוגה לו סביב - הרי קליפה רביעית הדקה שאמרנו..."[19].

לפי האמור בספר שערי אורה, ארבע הקליפות אינן במקורן כוחות הרע של הסטרא אחרא, אלא הם שייכות במהותם לעולם שבעים השרים השולטים באומות העולם. אולם בגין חטאי ישראל הפכו ארבעת ראשי השרים הללו לכוחות הרע ממש, מחוץ לקליפה הרביעית הנשארת על הגבול בין כוחות הקדושה לכוחות הרע.

אחרית דבר

בתחילתה של פרשת מקץ, מסופר על חלומות פרעה ועל חוסר היכולת של חכמיו להסבירם עד הגעתו של יוסף, הפותר אותם לשביעות רצונו של פרעה. בקבלה, בספר הזוהר וגם לפי משנתו של ג'יקטיליה, בפירושו על מעשה מרכבת יחזקאל, ובדבריו בספר שערי אורה, מדובר על כוחות הטומאה, הנקראים גם קליפות. ג'יקטיליה קושר את ארבע קליפות הטומאה לשבעים שרי אומות העולם, הנמצאים על הסף העולם האלוהי. תיאור הקליפות אצל ג'יקטיליה הינו תיאור היסטורי, ואין הוא מקדיש לכך דיון תיאולוגי מעמיק על בירור שורשיו של הרע. הכינוי עורלה לארבעת הקליפות אינו קשור למשמעותו המינית, אלא ניתן לראות בו כינוי לשרי אומות העולם. השימוש בחזיון יחזקאל הוא סוג של צפיית עתידות. הנביא רואה בעיני רוחו לא רק את גלות בבל, בה הוא נמצא, אלא את העתיד – גלות יוון וגלות אדום ההולכת ונמשכת גם בימיו של ג'יקטיליה. הוא גם אינו מסביר לעומק מדוע הקליפה הרביעית – נוגה, הייתה דקה, היות ואין הבדל מהותי בין מלכות יוון לבין שאר המלכויות האחרות. נמצאנו למדים מהאמור כי הרע לפי ג'יקטיליה עומד בפתחו של עולם האלוהות אבל אין הוא מגיע לעולם הספירות העליונות, והוא נשאר בסמוך לספירת מלכות, הספירה העשירית והאחרונה מלמטה במדרג עולם הספירות התיאוסופי.

[לאוסף המאמרים על פרשת מקץ, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת מקץ.
• אוסף המאמרים על הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת מקץ באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 21/12/19.
• פנחס יחזקאלי (2023), הקבלה, תורת הסוד והמיסטיקה היהודית, באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 18/10/23.

[1] יוספה רחמן, אלומים, שיבולים ויום הולדת את פרעה, כיצד פתר יוסף את חלומות פרעה? בית מקרא, מוסד ביאליק, ירושלים, כרך מ"ז, חוברת ג', תשס"ב, עמוד 267.

[2] הרב ד"ר בֶּנוֹ יעקב היה רב רפורמי בכמה קהילות בגרמניה ומבקר מקרא מתון ששלל את השערת תורת התעודות. 1862 – 1945.

[3] יחזקאל  קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך א', עמוד 375 ואילך.

[4] נֵפֵרְטָרי הייתה מלכה מצרית שחיה במאה ה-13 לפנה"ס. הייתה אשתו של המלך רעמסס השני מהשושלת ה-19, ונחשבה לאשתו החשובה ביותר.

[5] עולם התנ"ך, בראשית, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 221 – 222.

[6] זוהר, חלק ג', דף ע', עמוד א'. התרגום של תשבי מתוך: ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך א', מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ב, עמוד שטז.(להלן תשבי, משנת הזוהר).

[7] זוהר, חלק א', עמוד קצד, עמוד א', תשבי, משנת הזוהר, עמוד שיח.

[8] תשבי, משנת הזוהר, עמוד רפו.

[9]          Kreisel. H, Moses Maimonides, History of Jewish Philosophy, London, 1997, pp. 245  

[10] שבייד, א. הפילוסופים הגדולים שלנו, ידיעות אחרונות, 1999,עמוד 287.

[11] מורה נבוכים, חלק ג', פרק י"ב. החכם שהרמב"ם מביא נקרא בשמו המלא- אבו בכר מוחמד אבן זכריא אלראזי, 865- 925. המדובר היה  בפילוסוף פרסי שכתב ערבית, ששלל את האמונה באל ואת ערכה החברתי של הדת. נחשב לאחד מגדולי הרופאים של תקופתו. ראה פינס, ש. בין מחשבת ישראל למחשבת העמים, המקורות הפילוסופיים של מורה נבוכים, מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ז,  עמודים 170- 171.

[12] הכוונה לשכל, ראה- Fox. M, Interpreting Maimonides, Chicago and London, 1990, pp.152- 198

[13] על חוש המישוש בפרט ראה- אריסטו, אתיקה ניקומאכית, ספר ג', פרק 10, 1118ב

[14] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג', פרק י"ב.

על עניין מקריות בעולם השפל, ראה- נוריאל. א', הרמב"ם על מקריות בעולם ההוויה וההפסד, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ב', תשמ"ג, עמודים 33- 42; הראל, א. שלוש נגיעות פילוסופיות, ספרי צמרת, יהוד, 2012, עמודים: 208 – 215.

[15] תשבי, משנת הזוהר, עמוד רצא.

[16] יחזקאל, פרק א', פסוק ד':" וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן...".

[17] אסי פרבר גינת, פירוש המרכבה לר' יוסף ג'יקטיליה, בעריכת דניאל אברמס, לוס אנגלס, תשנ"ח, עמודים: 49 – 50. (להלן פרבר גינת, מרכבה).  מופיע גם אצל יוסף דן, תולדות הסוד העברית, כרך י', מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2014, עמוד 94. (להלן דן, תולדות).

[18] פרבר גינת, מרכבה, עמוד 50.

[19] יוסף ג'יקטיליה, שערי אורה, מהדורת יוסף בן שלמה, מוסד ביאליק, ירושלים, כרך א', תשמ"א, עמודים: 211 – 212.