תקציר: לדעתם של הנביאים, גמול אישי וגמול לדורות משמשים את ה' במקביל, לשון אחר – שתי התפיסות מסתברות על פי מידת הדין האלוהית, והן נבדלות רק במושאיהן – כלומר בני האדם שעליהם להיענש בידי שמיים.

עודכן ב- 13 במרץ 2025

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

* * *

לאחר סיפור העגל ושבירת הלוחות, שהם עיקר הסיפור של פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא, מגיע שלב התיקון. ה' מצווה על משה לפסול שני לוחות אבנים חדשים, חלף הלוחות ששבר בגין חטא העגל.

לוחות חדשים אלה, יהיו מעשה אדם, ואילו הלוחות הראשונים היו מעשי ידי ה':" וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת"[1].

.

המשמעות הסמלית של העניין היא שבני ישראל שברו את הברית עם ה' בחטא העגל, שבירה של המצוות האלוהיות, שלא ניתן לתקנה באופן מוחלט. אבל תיקון מסוים אפשרי בכך שהלוחות יכתבו הפעם על ידי משה.

בנוסף, גם המעמד שבו יתגלה ה' יהיה דומה למעמד הר סיני, אך יהיה מוגבל לנוכחותו הבלעדית של משה:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא"[2].

משה מבצע את הציווי שנאמר לו, עולה אל הר סיני עם שני לוחות האבנים שכתב, או אז ה' מתגלה אליו באופן הבא: "וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהוָה. וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְהוָה יְהוָה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" [3].

בשני פסוקים אלה יש את הנוסחה המלאה של תארי ה'. הפסוק הראשון מדבר על מידת הרחמים ואילו הפסוק השני מדבר על מידת הדין. הרחמים אינם מבטלים את הדין אלא רק ממתנים אותו [4].

הנוסחה האמורה שבה וחוזרת במקרא בעיקר בתוך דברי תחנונים, למשל הנוסחה האמורה בספר נחמיה:

"וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם, וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב וחסד (חֶסֶד) וְלֹא עֲזַבְתָּם. אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת"[5].

הפסוקים הללו אמנם מביאים את הנוסחה האמורה בפרשתנו אבל בדרך מקוטעת, תוך התייחסות ישירה לחטא העגל שהוא הרקע ליצירת הנוסחה בפרשתנו.

כאמור נחמיה מצטט רק את חלקה של הנוסחה בפרשתנו, והוא בוחר לצטט רק את החלק המדבר על רחמים ללא התניה כלשהיא. יש עוד דוגמאות שכאלה כמו זו שבספר יואל:

"וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" [6], או כפי שנאמר בספר יונה:" וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.[7]" כלל הפסוקים הללו שמפאת קוצר היריעה לא הבאנו את כולם, מדברים על מידת הרחמים בלבד.

הערבוב בין תארי האל שהובאו כאן, עם ההתייחסות המאוחרת בספרי הנבואה רק למידת הרחמים, מורים כי ההשקפה הנבואית אומרת כי התשובה לא רק מבטלת את העונש הצפוי אלא אף מוחקת כליל את החטא:

"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר"[8],

רוצה לומר שמי שחזר בתשובה אמיתית אין לו לפחד מפני עונש עתידי, היות וחטאו איננו קיים עוד.

הנוסחה של י"ג מידות, יש בה את הניסיון לגבש נוסח תיאולוגי שיטתי של רחמי האל [9]

בדרך כלל באותם הפסוקים הפזורים בכל המקרא אנו מוצאים ארבעה לשונות של רחמים:

רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד, מה שמביא אותנו לומר כי אלו מידות הרחמים העיקריות של ה'. יש להדגיש כי רק האל לבדו נקרא רחום, למרות ששאר צורות השורש ר.ח.ם, אמורות במידה דומה בין אלוהים ואדם. אצל האדם המדובר ברחמים פנימיים כאשר האחר נתון בצרה, והרצון לעזור לו. רגש אנושי זה קיים בעיקר בתוך המשפחה אך פועל גם כלפי זרים. כך או אחרת, בדרך כלל אין הדרישה למידות טובות בחברה האנושית נזקקת ללשון רחמים, היות והרחמים הם בדרך כלל רגש פנימי, ואין הם תכונה או מעשה.

גם מידת ארך אפיים אמורה בה' ובאדם. באל הכוונה שאין הוא ממהר להיפרע מהחוטאים, ובאדם עיקר הכוונה במידה זו לסבלנות כלפי האחר והשונה.

מידת החסד שאף היא אמורה כאן, פירושה המעשה הראוי והנכון, וכך שארבעת מידות הרחמים משלימות אחת את רעותה ומגדירות את התכונה האלוהית של רחמים מזוויות שונות.

נעבור לדון בקצרה במשמעות הפסוק – "פוקד עוון אבות על בנים".

בפשט הדברים בני ישראל הכירו ודבקו בתפיסה של גמול אנכי, רוצה לומר – ה' מעביר את עונש האבות בירושה לבניהם אף כי אלה לא חטאו. הסיפורים הרבים השזורים במקרא, חוזרים ומאשרים כי כך מנהיג ה' את העולם.

למשל: אחיה השילוני אומר כי חטאות ירבעם יפרעו מבנו אביה:" לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם, וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם, כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ"; " וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה, הִיא בָּאָה בְסַף הַבַּיִת וְהַנַּעַר מֵת" [10].

הד לכך אנו מוצאים גם בדבריה בתלונתה של האשה האלמנה מצרפת בדרה אל אליהו: "וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים, בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֺנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי" [11].

התנגדות...

תפיסה זו של הגמול האנכי, בה הבנים נענשים בעוון אבותיהם למרות שלא חטאו, עוררה התנגדות אצל הנביאים, שדגלו בהשקפה כי הגמול הינו אישי לחלוטין, למרות שיש ביד ה' הזכות להעניש לדורות: "מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה. חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת" [12].

ירמיהו (ראו תמונה למטה) אף הוא דוגל בהשקפה כי הגמול הוא אישי, אך מביא את שתי הגישות בו זמנית כדלקמן: "עֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים וּמְשַׁלֵּם עֲוֺן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" [13].

היות והמדובר בסוגיה תאולוגית עמוקה, נקצר ונאמר כי לדעתם של הנביאים גמול אישי וגמול לדורות משמשים את ה' במקביל, לשון אחר – שתי התפיסות מסתברות על פי מידת הדין האלוהית, והן נבדלות רק במושאיהן – כלומר בני האדם שעליהם להיענש בידי שמיים.

אחרית דבר

בפָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות על ידי משה, ה' מצווה עליו לפסול שני לוחות אבנים במקום אלה ששיבר. לוחות אלה היו מעשי אדם בניגוד ללוחות הראשונים שהיו מעשי ידי ה'. לאחר פיסול הלוחות השניים מתקיים טקס מעמד הר סיני נוסף, אלא שהפעם משה הוא הנציג הבלעדי בו, בניגוד למעמד הר סיני הקודם שהיה מול כל בני ישראל.

במהלך אותו טקס מתן תורה פרטי, ה' מתגלה למשה באמצעות י"ג מידות של מידת הדין והרחמים. הבאתם של י"ג מידות אלה, יש בהם את הניסיון לגבש נוסח תיאולוגי שיטתי של רחמי האל. בנוסח האמור יש קביעה כי הבנים עשויים להיענש בעוון אבותיהם. תפיסה זו נקראת הגמול האנכי, בה הבנים נענשים בעוון אבותיהם למרות שלא חטאו, עוררה התנגדות עזה אצל הנביאים, שדגלו בהשקפה כי הגמול הינו אישי לחלוטין, למרות שיש ביד ה' הזכות להעניש לדורות.

לדעתם של הנביאים גמול אישי וגמול לדורות משמשים את ה' במקביל בהנהגתו את העולם, אבל הדגישו בעיקר את הפן של הגמול האישי.  

[לאוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פָּרָשַׁת כִּי תִשָּׂא וחטא העגל.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), פרשת 'כי תשא' וחטא העגל באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/8/18.

[1] שמות, פרק ל"ב, פסוק ט"ז.

[2] שם, פרק ל"ד, פסוקים: א' – ג'.

[3] שם, פסוקים: ה' – ז'.

[4] עולם התנ"ך, שמות, דודזון – עתי, ת"א, 1998, עמודים: 202 – 204.

[5] נחמיה, פרק ט', פסוקים: י"ז – י"ח.

[6] יואל, פרק ב', פסוק י"ג.

[7] יונה, פרק ד', פסוק ב'.

[8] ישעיהו, פרק מ"ג, פסוק כ"ה.

[9] אנציקלופדיה מקראית, כרך ז', מוסד ביאליק, ירושלים, 1976, עמודים: 365 – 367.

[10] מלכים א', פרק י"ד, פסוקים: י', י"ז בהתאמה.

[11] שם, פרק י"ז, פסוק י"ח.

[12] יחזקאל, פרק י"ח, פסוקים: ב'- ד'.

[13] ירמיהו, פרק ל"ב, פסוקים: י"ח – י"ט.