[בתמונה: ברצוננו לקנות עוד יום של שקט בכל מחיר, אפשרנו לכנופיה קטנה להפוך לצבא, ולכפות עלינו שוויון אסטרטגי מרתיע! התמונה: התקשורת הפלסטינית]

אלי בר און הוא כלכלן המתמחה בניתוח מערכות וחקר ביצועים.

*  *  *

כמה אנחנו מוכנים לשלם בשביל עוד יום אחד של שקט...

שקט הוא סוג של שיווי משקל בין כוחות מנוגדים. שיווי המשקל הזה הוא תמיד זמני, וניתן לקבל שקט כאשר עוצמתך היחסית גבוהה מעוצמת שכניך; והרווח הצפוי גדול מההשקעה (מה שמכנים פה אצלנו, 'הרתעה').

כששווי המשקל מופר, השקט מתערער. בעשרים השנים האחרונות חל מהפך יסודי במאזן העוצמה שלנו עם שכנינו, וגם עזה הקטנה הצליחה לסגור את הפער ויצרה סוג של שוויון אסטרטגי. 

אנחנו, במקום להתבונן נכוחה על יחסי הכוחות המשתנים, המשכנו לשלם עוד ועוד בשביל השקט, והמחיר עלה בהתמדה. עתה המחיר מתחיל להיות גבוה מכפי יכולתנו לשלם. כתוצאה מכך ברור, לא רק שהשקט יופר; אלא שעתה נשלם, בריבית דריבית, על כל ימי השקט המזוייף שהעדפנו לקחת...

בסוף ספטמבר 1938, לאחר חתימת הסכמי מינכן  - שבהם מסר המערב את צ'כוסלובקיה לידי אדולף היטלר - חזר ראש ממשלת בריטניה לשעבר, נוויל צ'מברליין הבייתה, והתקבל כגיבור. אבל, הוא הרוויח עבור עמו רק עוד כמה חודשים של שלום; והמחיר היה כבד מנשוא. אז אמר וינסטון צ'רצ'יל, עדיין מבודד בתוך מפלגתו שלו, את המשפט האלמותי: "ניתנה לכם האפשרות לבחור בין חרפה למלחמה, בחרתם בחרפה; ותקבלו גם חרפה וגם מלחמה".

זה מה שאנחנו מתחילים לחוות עתה: גם חרפה וגם מלחמה!

[התמונה היא נחלת הכלל. הכרזה: 'ייצור ידע']

עתה עדיף להתעשת ולהבין שאין מנוס ממלחמה; ובמלחמה כדאי ליזום ולהפתיע; להגדיר מטרות אמיצות ולהשיגן. כל יום שעובר רק מגדיל את המחיר שנשלם, ולא יהיה כדאי שנשאיר שוב את ההחלטה, מתי נלחמים, בידם!