[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי 422737 לאתר Pixabay]

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

פודקסט מוסרט של המאמר, בסרטון וידאו המצורף בסוף. 

*  *  *

לאן נעלמה המשטרה במאורעות תשפ"א?

פעם היה נהוג לומר על משטרת ישראל, שהיא משטרה מעולה, בכל מה שאיננו נוגע לעבודת משטרה. ובאמת, אחרי תקופות שבהן קצנו בשערוריות המשטרתיות לסוגיהן, היו מגיעים אירועי ביטחון פנים; ואז היו השוטרים יוצאים מגדרם למען האזרחים; והם היו מחזירים להם אהבה, שהייתה מאפשרת להם, לשוטרים, לעבור איכשהו את תקופת השערוריות הבאה...

איך הגדיר זאת ניצב יוסי סדבון, מפקד מחוז ת"א בתקופת המאבק המזוין בפלסטינים בתחילת המילניום (בהקבלה לאמירתו של וינסטון צ'רצ'יל)? "זו הייתה שעתם הטובה ביותר של השוטרים..."; וגם של המפקדים.

[תמונתו של ניצב יוסי סדבון למעלה, נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי אריה גל. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

מפקדי מחוזות - כמיקי לוי בירושלים בתקופת העימות המזוין עם הפלסטינים בתחילת המילניום; ואורי בר לב בעת המלחמה הפלסטינית על שדרות – היו נערצים על התושבים ושמם נישא בפי כל.

אבל, זה לא קרה באירועי תשפ"א. בזמן שהאזרחים משוועים לעזרה, כשבתיהם ובתי הכנסת שלהם נשרפים והם עוקרים מזוזות מדלתות בתיהם כדי שלא יזהו ששם גר יהודי; ומחביאים ספרי תורה שלא ישרפו...

דווקא בעת הזו השוטרים מנוכרים ולא רלוונטיים; המנהיגות שלהם התאדתה; והתקשורת מלאה בהצעות, למנות מעל המפכ"ל פרוייקטור, כמו שמינו את חיים בר לב – רמטכ"ל לשעבר, למפקד חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים; כדי לכסות על פער הרלוונטיות של אלוף הפיקוד, גורודיש.

[לאוסף המאמרים על מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

[בתמונה: תקדים חיים בר לב במלחמת יום כיפור]

אז השאלה שלנו היום היא, לאן המשטרה נעלמה, ודווקא ברגעים שבהם תמיד ידענו ,שלפחות בתחום הזה אנחנו יכולים לסמוך עליה...

אני אציע לכם את אחת הסיבות; והכל בעיני המתבונן: סיבה משמעותית בעיני, נעוצה בימי המרד הקודם של ערביי ישראל, באוקטובר 2000.

מרידות כאלה מתפתחות - כמו הרפס שצומח על השפתיים כשהמערכת החיסונית נחלשת - כאשר קיימת תחושה שהמדינה היהודית נחלשת ושאויביה מתחזקים; ושבקצת מאמץ ניתן יהיה להורידה על ברכיה. נסראללה היטיב להגדיר זאת בתיאוריית קורי העכביש המפורסמת שלו.

את מקום החמאס מילאה אז, הרשות הפלסטינית, שבאוקטובר 2000, פתחה במאבק מזויין; כשהיא מתאמת מאבק מקביל של ערביי ישראל; ואף שולחת 'קציני קישור' לריכוזי האוכלוסייה הערבית, לתאם את המאבק.

גם אז ראינו הרס ומהומות וחסימות צירים; גם אז נפגעו אזרחים; אזרח אחד נהרג, כשרכבו נרגם באבנים בכביש ת"א חיפה.

המורדים הנלהבים, אזרחי ישראל, הציפו את כותרות העיתונים בהצהרות מפוצצות, לפיהן, חזרנו למלחמת 1948.

[בתמונה: זה לא עכשיו. זה אוקטובר 2000...]

משטרת ישראל הופתעה כמו אזרחי המדינה; אבל אז הייתה לה הנהגה ותחושת שליחות. היא הבינה שמדובר במרד; ובמרד צריך לעבוד מהר. אחרת הוא יוצא משליטה.

המשטרה חששה, שהמהומות יציתו תבערה נגדית במגזר היהודי, כמו מה שאנחנו רואים היום; והיא הפעילה הרבה כוח, כולל כוח קטלני. זו הסיבה, לטעמי, שהמגזר היהודי נשאר רגוע יחסית, והקיצונים בו לא התעוררו, כמו היום, למרות הפגיעות בכבישים ובערים המעורבות. היה לו על מי לסמוך.

המרד נמשך בשני גלים של שלושה ימים: 1 עד 3 באוקטובר ו-7 עד 10 באוקטובר 2000. בשניהם, הגיבה המשטרה בתקיפות, כולל שימוש בנשק חם. שניים עשר פלסטינים אזרחי ישראל נהרגו באש השוטרים; ועוד קצין קישור אחד של הרשות הפלסטינית, שסייע בארגון המהומות. הדור ההוא של הפלסטינים אזרחי ישראל שוב לא התקומם.

היד החזקה 'קיפלה' את ההפגנות והוציאה מהן את האוויר. ההתפארויות על מרד הוחלפו ביבבות על קיפוח ואלימות משטרתית.

ואז, ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, עשה מה שעושים בדרך כלל בארצות הברית אחרי מהומות גזעיות: מקריבים את המשטרה כדי להציל את הקברניט;

ומשטרת ישראל מצאה את עצמה בפני ועדת חקירה – ועדת אור; שלידתה לטעמי בחטא; ומסקנותיה בחטא כפול ומכופל.

בזכות הוועדה הפכה המשטרה מגיבור לאומי לפושע. כך השתרש לו הנרטיב, שבאוקטובר 2000 פשעה המשטרה באזרחי ישראל הערבים; שוטרים שעשו שימוש בכוח - ומפקדים שאישרו אותו - הפכו לאויבי הציבור. גם המפכ"ל ומפקד המחוז שילמו מחיר כבד. המרד נשכח כלא היה. יחי השקט המבורך.

על כך, התבטא במרירות, מפקד המחוז הצפוני דאז, ניצב אליק רון: "מפקד משטרה שאיננו יודע, שבערבו של יום יוותר לבדו בצד הדרך, או שהוא רפה שכל, או שהוא משקר לעצמו...".

[הצילום המקורי: משטרת ישראל]

הפלסטינים הישראלים לא נדרשו אז מאיש להסברים על "החזרה למלחמת 48"

והנה, בניהם - הדור שלא חווה את הירי הזה על בשרו - חזרו אלינו עתה, בכוחות מחודשים, עם נשק וחוצפה רבים יותר; ועם אותן סיסמאות בדיוק.

רק שוועדת אור ובגידת המנהיגים הפוליטיים, וארגוני הביטחון האחרים, נצרבו היטב בתודעת המשטרה; שרק לשפני שבוע עמדה בפני וועדת חקירה על אירועי מירון.

השוטרים ומפקדיהם הפנימו הפנם היטב: בעולם של ועדות חקירה ופוליטיקאים בוגדניים, הם לא נשכבים על הגדר בשביל אף אחד. גם לא בשביל עם ישראל...

[בתמונה: ועדת אור... השוטרים ומפקדיהם הפנימו הפנם היטב: בעולם של ועדות חקירה ופוליטיקאים בוגדניים, הם לא נשכבים על הגדר בשביל אף אחד. גם לא בשביל עם ישראל...]

מי שהבין את זה היטב, בחושיו החריפים, היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בביקורו במפקדת משמר הגבול הוא ניסה לנתץ את חוסר האמון הזה וקרא להם לא לחשוש, כי יש להם גיבוי:

"אנחנו נותנים לכם את מלוא הגיבוי של הדרג המדיני וגם את הגיבוי המשפטי. אנשים לא צריכים לחשוש לעשות את מה שהם צריכים לעשות, להגן על החיים של עצמם ושל אזרחי ישראל."

הנה נשמע את זה בקולו:

נו, אתם מאמינים לו? הרי אי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן. ..

אם השוטרים יאמינו לו ויפעילו כוח; מחר המשפטנים יצרחו 'גוועלד', נתניהו יצטרך את מנסור עבאס לקואליציה, והמחיר יהיה שוב וועדת חקירה; ושוב הם ומפקדיהם יהיו על הגריל; וכמו אז, עם ישראל ישמח להקריב אותם בשביל השקט...

אז אם כך, שעם ישראל ידכא את המרד בלעדיהם... ואולי עדיף; כי זה לא תפקידם

אולי, סוף סוף, נסתכל לאמת בפנים וניתן לה פתרונות מערכתיים נכונים!

זו, לטעמי, אחת הסיבות המהותיות לאימפוטנציה המשטרתית במאורעות תשפ"א.

רק שצריך לשאול עוד: את זה שהמשטרה איננה רלוונטית במה שנוגע לעבודת משטרה, אנחנו כבר יודעים;

אבל אם עכשיו, המשטרה לא רלוונטית אפילו בתחומים שאינם נוגעים לעבודת משטרה, אז בשביל מה צריך אותם, לכל הרוחות...

לסרטון:

ראו וזכרו, שמשטרת לוד הוכתרה כתחנה מצטיינת ארצית לשנת תשפ"א, ושמפקדה קודם...

[לאוסף המאמרים על מבצע שומר החומות ופרעות תשפ"א, לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]