[בתמונה: צילום תמונת מוצב החרמון של שנת 1973 במוזיאון גולני. התמונה מוצגת בשימוש הוגן]

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

ד"ר עמיקם הרפז (ראו תמונה משמאל) הוא קרימינולוג המתמחה באכיפת חוק, ומלמד קורסים באכיפת חוק ושיטור באוניברסיטת חיפה, האוניברסיטה העברית ומכללת עמק יזרעאל. שירת במשטרת ישראל בתפקידי פיקוד והדרכה לרבות פיקוד על תחנות משטרה ומרחב משטרתי. פרש ממשטרת ישראל בדרגת תת ניצב; ובתפקידו האחרון היה מפקד המכללה לקציני משטרה.

זהו מאמר רביעי בסדרת המאמרים על 'שעת נעילה'. המאמרים האחרים:

• אלעד ארד: אשכנזים, ספרדים ושעת נעילה…
• יותם הכהן: שעת נעילה, הישראליות ותוצאות המלחמה.
• גרשון הכהן: “שעת נעילה” – הישג אמנותי וכבוד ללוחמים;

*  *  *

סדרת הטלוויזיה "שעת נעילה" פורטת על העצבים, הרגישים עדיין, אצל רבים שחוו את המלחמה ההיא. אודה ולא אבוש שגם בי התעוררה סערה זוטא למראה תיאור המתרחש במוצב החרמון, בגרסת יוצרי הסדרה. נפילת המוצב הייתה דרמה של ממש אז וגם כיום היא אינה מובנת לגמרי – איך ייתכן שמוצב כל כך ממוגן ובשטח שולט נופל במהירות כה רבה?

לא הייתי במוצב החרמון בפרוץ המלחמה, אבל, מתוך תחושותי כקצין צעיר, אני חושב שיש בידי כמה מספרים מהקוד הפותח את תיבת הסודות של נפילת המוצב. הכרתי את המוצב היטב – הייתי מפקדו עד מספר חודשים לפני המלחמה.

הייתי קצין צעיר בן 21 כאשר נשלחתי לאחר קורס מפקדי פלוגות לפקד על מוצב החרמון, מטעם חטיבת גולני, והייתי מפקדו מחודש דצמבר 1972 עד חודש מאי 1973. המוצב עצמו היה תחת פיקוד החטיבה המרחבית 820 שמקום מושבה בנפח.

[בתמונה: מפת אצבע הגליל ומוצב החרמון. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי costello מוויקיפדיה העברית. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

אקדים ואומר כי מתוך מה שחוויתי כקצין צעיר, איני סבור שמפקדי וחיילי המוצב נושאים באחריות לנפילתו. סיכויי המגינים למנוע את נפילתו היו אפסיים, מפני שהוא לא היה בנוי להגנה מפני התקפה קרקעית. אומר זאת בשפה המקובלת היום – המוצב לא היה ידידותי למשתמש.

גידור ומכשול: כל מוצב שפיקדתי עליו היה מוקף מכל עבריו בגדרות תיל וגדרות עכביש בעומק של עשרות מטרים. בין הגדרות נטמנו מוקשי נעל, מוקשי תאורה, "שממיות" (תת מקלע קרל גוסטב המופעל באמצעות תיל ממעיד), "אבטיחים" (פצצה בגודל אבטיח המופעלת באמצעות תיל ממעיד), "כלימגורים" (מטען רסס) וכל מיני מרעין בישין. סיכויי ההצלחה של כוח אויב רגלי המסתער ישירות על המוצב ללא סיוע מסיבי היו אפסיים. בשונה מכך, סביב מוצב החרמון לא היה גידור אפקטיבי, למעט גדר נפולה בצידו המזרחי. הגישה למוצב כמעט מכל כיוון הייתה חופשית ממכשולים, מיקוש ואמצעי הגנה מיוחדים. לשאלתי מדוע, קיבלתי תשובה ניצחת – השלג מפיל את הגדרות.

[בתמונה משמאל: איור של חייל קומנדו סורי, אוקטובר 1973. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Jakednb. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מיגון עמדות הלחימה: מוצבים סטנדרטיים מוקפים בעמדות לחימה המספקות הגנה ללוחמים מפני ירי בכינון ישיר של קליעים ופגזים נגד טנקים. על הלוחמים מגנה שכבת אדמה ("בשר") עבה מאד המספקת ביטחון הולם למגינים. במוצב החרמון, עמדות הלחימה היו כלובי פלדה סגורים שעוביים היה 1 ס"מ לכל היותר. על אף שסיפקו הגנה מפני רוח וקור הן היו חדירות לנשק קל, למעשה הן היו מלכודות מוות.

היעדר קשר עין ואש בין עמדות הלחימה: אחד העקרונות בהגנה מחייב קיום קשר עין ואש בין כל שתי עמדות סמוכות. המחשבה המנחה עיקרון זה היא כי אם אחת העמדות תיכבש, תוכלנה שתי העמדות הסמוכות לנטרל את התוקפים באש צולבת. במוצב החרמון לא נבנו עמדות לחימה בכל היקפו והיו גזרות שלא נשלטו על ידי עמדת לחימה. בין כל שתי עמדות לחימה לא נשמר קשר עין ואש וחמור מכך, בשטחים המתים שבין העמדות היו מחילות שקישרו את המוצב לעולם החיצון, דרכם יכול היה תוקף להיכנס ללב המוצב.

תעלות הלחימה: תעלות לחימה במוצבים מקשרות בין העמדות ושאר חלקי המוצב. המבנה שלהן (זיגזג) ועומקן מספקים הגנה, ואם הן נחסמות ניתן לדלג מהן החוצה לצורך לחימה ותגבור הדדי. במוצב החרמון לא ניתן היה לבנות תעלות לחימה פתוחות מהטעם הפשוט ששלג היה סותם אותן. תעלות הלחימה במוצב החרמון היו רשת של מסדרונות סגורים בשלושה ממדים: לאורך, לרוחב וגם לגובה, בין קומות המוצב, דבר שהפך את ההתמצאות בהן בתנאי לחימה למורכבת ומסובכת. לתעלות לחימה סגורות יש חסרונות רבים: לא ניתן לקרוא מהן את הקרב, לא ניתן לדעת היכן נמצא האויב ולהיכן צריך לתגבר, הן מתמלאות במהירות בעשן סמיך וחונק וצריך להסתמך על תאורה מלאכותית בעת התנועה בהן. לחיסרון האחרון יש חשיבות מכרעת, מפני שבעת קרב לא ניתן להבטיח את תפקודו התקין של הגנרטור. ללא תאורה, החשיכה השוררת בעומק מוצב החרמון כבדה מאד וגורמת לאובדן התמצאות מוחלט.

פינוי נפגעים: רוב מסדרונות הלחימה שהובילו לעמדות הסתיימו בסולם בגובה מספר מטרים עליו צריך היה לטפס כדי להיכנס לעמדה, לתגבר או לפנות נפגעים בעת הצורך. מבנה העמדות הצר והסולם היוו אתגר אמיתי ללוחמים מפני שפינוי לוחם שנפגע בעמדת הלחימה היה למעשה כמעט בלתי אפשרי.

אשליית המיגון: ימי הקרב במוצב, לפני המלחמה, היו חגיגה לפיקוד הבכיר. לקראת יום הקרב התכנסו כל בעלי התפקידים ותפסו את מקומם ביציע המוזמנים. רמת הגולן השתרעה מאופק אל אופק עד עומק עשרות קילומטרים. מתחתנו, החליפו טנקים מהלומות אש, אבל הם היו מרוחקים, לא שייכים. גם הארטילריה שנחתה על חלקו העליון של המוצב לא הזיזה לנו – חשנו מוגנים ובלתי פגיעים, שכבת מגן עבה של גביונים עשויים בזלת סורית משובחת חצצה בינם ובינינו. לימים ביקרתי בארכיון צה"ל בניסיון לחקור ולהבין מה קרה במוצב ואז נתקלתי במסמך מפתיע – למוצב היו בעיות מבניות כבדות משקל שייתכן ונבעו מהעומס העצמי הרב. איני יודע מה טיבן של בעיות מבניות אלה ועד כמה הן היו חמורות, אך מפעמת בי תחושה שמישהו ידע כי קיימת סכנת קריסה המסכנת את שלומם של חיילי המוצב.

בידוד המוצב: מוצב החרמון זהר בבדידותו. דרך אחת בלבד שאורכה כקילומטר וחצי הובילה לרכבל העליון ומשם עוד כארבעה קילומטרים עד הרכבל התחתון. למרות שהדרך נשלטה לכל אורכה על ידי רכס, לא הייתה כל תכנית מבצעית לתפוס את השטחים השולטים עליה, לא בשגרה ולא בחירום.

הרכב הכוח: המכנה המשותף של עשרות החיילים ששירתו במוצב היה הנמוך ביותר האפשרי. במוצב שירתו חיילים מיחידות מודיעין, חיל אוויר, תחזוקה ותעסוקה מבצעית. כל קבוצה וייחודה כל קבוצה והתרבות הארגונית שלה. למעט חיילי כוח התעסוקה המבצעית, כל השאר לא היו מיומנים בלחימה, לא היו כפופים לכללי משמעת מבצעית ולא הכירו אלה את אלה. חיילי התחזוקה, ששיוכם היחידתי היה לחטיבת רמת-הגולן (חטמ"ר 820) שירתו במוצב על בסיס קבוע (על בסיס שבוע תעסוקה שבוע חופשה) ולא ראו עצמם כפופים למפקד המוצב.

האם הדברים היו ידועים לפיקוד החטיבה או לפיקוד הצפון?

כך חשתי אז. תפיסת ההגנה במוצבים הייתה מוכרת וידועה והחטיבה המרחבית עצמה שהייתה ממונה עליהם ויישמה אותה באדיקות במוצבי רמת הגולן. מוצבים אלה היוו חומה מפני חדירות לצרכי מודיעין וחדירות עוינות, הם הגנו על צמתים וצירים ראשיים ושימשו חיץ והתרעה מפני התקפה קרקעית משוריינת. מוצב החרמון היה שונה, שום תנועה מתנועות הצבא הסורי לא נסתרה מעיניו, שום תשדורת לא נעלמה מאוזניו. ממקומו הרם והנישא שום אוגדות טנקים לא סיכנו אותו וטורי שריון לא יכלו להסתער עליו. היותו נכס אסטרטגי מודיעיני הפך אותו בהכרח למטרה נחשקת, אך האפשרות של פשיטה קומנדו קרקעית או מוסקת נתפסה כבלתי מציאותית.

הפיקוד שידר שאיום הייחוס העיקרי על המוצב היה הפגזה ארטילרית (ספק רב אם הפצצה אווירית נתפסה כסיכון, שכן יש לנו את חיל האוויר הטוב בעולם...לא כך?) ולשם הגנה מפני ירי ארטילרי נבנה מיגון כה כבד, עד שהמבנה המוצב חישב להישבר. תפיסת ההגנה של מוצב החרמון לקתה, להבנתי אז, בשיכרון גבהים.

[להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן]

[בתמונה: תפיסת ההגנה של מוצב החרמון לקתה, להבנתי אז, בשיכרון גבהים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי KELLEPICS לאתר Pixabay]

אחריות חטמ"ר 820

חטיבת רמת הגולן המוכרת כחטמ"ר 820 הייתה אחראית גם למוצב החרמון, אך מפקד המוצב לא היה שייך בהכרח לסגל החטיבה, אלא יותר בבחינת אורח הנוטה ללון למספר חודשים. מאחר והושאלתי לחטמ"ר 820 למספר חודשים, לא הכרתי את הנפשות הפועלות, לא את מרכזי הכוח בחטיבה ולא את התרבות הארגונית.

לפני כניסתי לתפקיד לא נערכה חפיפה עם קודמי, לא נערכה שיחה עם המח"ט (שסיים את תפקידו כמח"ט יום אחד לפני פרוץ המלחמה) על ציפיותיו, דרישותיו ותפיסת התפקיד. את המח"ט ראיתי רק פעם אחת בעת ביקורו של אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי. הממונה בפועל על המוצב היה הסמח"ט שעניינו האמיתי היה בעבודות הבינוי של המוצב ובתחזוקתו השוטפת; ולמעשה, לא עסק או לא רצה לעסוק בעניינים הטקטיים של הגנת המוצב. ניקיון המוצב ומוכנותו לביקורי בכירים היה בעיניו התפקיד החשוב של מפקד המוצב, זאת למדתי באותו הביקור של אלוף הפיקוד, והביע את שביעות רצונו בחלקו לי מחמאה: "כך אני רוצה, התפקיד שלך להבטיח שהמוצב יהיה תמיד נקי". תפקיד בעייתי במיוחד מילא קצין השלישות, שהתערב במשפט משמעתי שערכתי לאחד מחיילי התחזוקה השייך לחטיבה, על ניקיון הנשק שלו. משהורשע, פנה החייל אל קצין השלישות, שביטל את המשפט ותוצאותיו ללא כל הליך חוקי וללא הסברים.

בביקוריו התכופים של הסמח"ט פיני התלווה לרוב מנהל פרויקט החרמון, בדרגת סגן אלוף, ששימש כקצין האמל"ח הפיקודי, שעל פי הבנתי אז, הפגין דומיננטיות רבה ועל פיו נשק כל דבר בענייני המוצב. הרגשתי, שהוא הפוסק האחרון בכל עניין ודבר לרבות בשאלות קריטיות של לחימה והגנה, שמטבע הדברים מסורות למפקדים ולא לקציני מטה מקצועיים. למיקום העמדות למשל, יש חשיבות קריטית בשאלות אלה וכך יצא כי  בעדותו בפני ועדת אגרנט, מסר כי היה הוא זה שתכנן את מקומן של העמדות וכי הן תוכננו לביטחון שוטף בלבד. לדבריו, תכניתו אושרה על ידי מח"ט 820 וראש מטה הפיקוד. עד כמה מנותק היה, לדעתי, הסמח"ט משאלות של הגנת המוצב והשלכת האחריות על קצין מקצועי שאין לו אחריות פיקודית, ניתן ללמוד גם מעדותו של הסמח"ט בפני ועדת אגרנט על הכנות במוצב לפני המלחמה:

"העלנו את סא"ל... שהיה אחראי לטיפול פרויקט החרמון, והוא עשה תרגול שם במשך 24 שעות ביום ובלילה. הוא תרגל את כולם, אנשי קשר, מודיעין וכו'... סא"ל... היה קצין תחזוקה אוגדתי, אוגדה 36...אנו לא ידענו מתי השתמשו לאחרונה בנשק כל אותם האנשים שהיו שם חוץ מאנשי גולני....".

[לקובץ המאמרים: 'הכל על תרבות ארגונית', לחצו כאן]

[בתמונה: עד כמה מנותק היה הסמח"ט פיני משאלות של הגנת המוצב והשלכת האחריות על קצין מקצועי שאין לו אחריות פיקודית, ניתן ללמוד גם מעדותו של הסמח"ט בפני ועדת אגרנט על הכנות במוצב לפני המלחמה... בתמונה: ועדת אגרנט. צילום: יעקב סער, לע"מ]

ייתכן שקצין האמל"ח היה איש מקצוע מצוין, אך האחריות הפיקודית על המוצב לא הייתה מוטלת עליו. איך ייתכן שקצין תחזוקה אחראי על תרגול מבצעי? תחושתי הייתה כי פיקוד החטיבה שמח שמישהו נוטל אחריות על המוצב. להבנתי אז, פיקוד חטמ"ר 820 היה מנותק מכל אחריות מבצעית על הגנת המוצב ובתנאים אלה לא ניתן היה להעלות שום נושא מבצעי לדיון, לא היה לכך כל קשב.

האם בנסיבות הללו ניתן היה להגן על המוצב בהצלחה?

תשובה ברורה לשאלה זו ממרחק הזמן אינה אפשרית, על כל פנים לא לפי העדויות הגלויות הקיימות בידינו. הרושם המתקבל מקריאת עדויות המעורבים בפני ועדת אגרנט הוא שהאמת לא נחשפה עד תומה. חלקם של מתכנני המוצב ושל מפקדי החטמ"ר הממונים פעילותו המבצעית נבלע ונעשה ניסיון להטיל את כל האחריות לנפילת המוצב על המגנים, כפי שמעיד בוועדת אגרנט הסמח"ט פיני קופרמן:

"אילו מפקד המוצב מטעמנו סגן גדי זידובר וחייליו, היו נלחמים והיו מסתגרים בתוך המוצב והיו יורים מתוך המוצב היו יכולים להחזיק מעמד חודש."

המחשבה שהסתגרות במבנה מבוצר היא הפתרון הנכון שגויה משתי סיבות עיקריות:

• האחת, היא מותירה את היוזמה בידי האויב;
• והשנייה, היא מעידה על חוסר הבנת הליקויים המבניים שפורטו לעיל.

טענה זו, שאינה עושה חסד עם המגינים, מתעלמת או מגמדת את האחריות של מי שקבע את הרכב הכוח, הכשרתו ובעיקר של התפיסה שאתגר ההגנה של המוצב הוא הביטחון השוטף. מלחמה והתקפה ישירה על המוצב לא היו כלל על הפרק.    

[בתמונה: מוצב החרמון לאחר כיבושו מחדש... צילום: נד בינטר, לע"מ]

כך חוויתי את הדברים: אפילוג לא שמח

מח"ט גולני דאז, אמיר דרורי, קצב את כהונתי במוצב לשלושה חודשים; אך אלה חלפו עברו ומחליף אין. בחודש הרביעי הגיע מועמד שאמור היה להיות מפקד המוצב, אך בהבינו את המצב חזר בו מכוונתו. ובינתיים, היחסים עם הסמח"ט התחדדו ובאחד העימותים אף הבטיח לי כי כעונש להמשיך ולפקד על המוצב עד שחרורי מצה"ל; אך ציפור לחשה לי כי אחד מקציני המבצעים של החטיבה, סגן גדי זידובר ז"ל (ראו תמונה משמאל), יהיה מפקד המוצב אחרי. הערכתי את גדי ז"ל וחשבתי כי הוא בחירה טובה אך הייתי חייב להזהיר אותו, הגם שידעתי שהאזהרה תידחה. כאשר חזרתי מחופשת סוף שבוע, עברתי בחטיבה ופגשתי את גדי וקצינים נוספים ליד החמ"ל: "גדי", אמרתי לו "אגיד לך דבר בניגוד לאינטרס האישי שלי – אל תיקח את המוצב". גדי ז"ל היה מפקד מוצב החרמון בעת המלחמה ונפטר משברון לב, בעקבות כיבושו, לפני הגיעו לגיל שלושים.

[בתמונה משמאל: המחליף שלי, גדי זידובר ז"ל... בחירה טובה... התמונה באדיבות אתר יזכור]

למיטב זכרוני, סיום תפקידי כמפקד מוצב החרמון היה שלא כדרך הטבע. באחד הבקרים הגיע הסמח"ט למוצב: "אסוף את הדברים שלך, אינך יותר מפקד המוצב, אתה יורד למשפט".

משפט משמעתי צבאי אינו כפוף לדיני הראיות המקובלים ואינו מופת למשפט צדק. הסמח"ט רצה להיות השופט שלי ולהבטיח שאיענש בכל חומר הדין והדרך לעשות כן הייתה להיות השופט. לדעתי, מאחר והסמח"ט היה מעורב אישית, הוא ביקש ליצור מראית עין של אובייקטיביות והטיל על קצין השלישות להגיש נגדי תלונה על אי מילוי הוראה (?) ועל היעדרות מתפקיד (??).

תפאורת המשפט הייתה מוכנה אך הנידון סירב לשחק בכללי המשחק שהוכתבו. היות והדין המשמעתי מקנה את זכות הסירוב להישפט בפני קצין השיפוט הראשון, ניצלתי זכות זו וסירבתי להישפט כי ידעתי שרגע לאחר מכן אשלח לכלא צבאי למספר שבועות. המשכו של המשפט היה בפני רובקה (סא"ל ראובן אליעז ז"ל), סמח"ט גולני (ראו תמונה משמאל) ששימש כקצין שיפוט בכיר ונתן לי הזדמנות הוגנת להשמיע את טיעוניי.

[בתמונה: סא"ל רובקה אליעז כמפקד סיירת גולני. התמונה באדיבות אתר צה"ל]

הזיכוי לא הקל עליי, נשאתי חותמת של מי שנכשל בתפקידו, ומצאתי עצמי חודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים ביחידה עורפית של  מחוז חיפה. עם הגעתי, ביקש מפקד המחוז, אל"ם איציק זייד, להבין איך קצין קרבי מגולני מתגלגל ליחידה עורפית. גישתו האנושית ופתיחותו עשו את שלהם. סיפרתי לו בהרחבה את דעתי השלילית על מוכנות המוצב למלחמה וסיימתי את השיחה במשפט הבא: "תן לי חמישה חיילים ואני כובש את מוצב החרמון". זייד הביט בי בתדהמה ובחוסר אמון. זמן קצר אחר כך פרצה המלחמה ובתום היום הראשון הגיע הבשורה המרה על נפילת המוצב. הייתי היחיד שלא הופתע.

מסמח"ט גולני רובקה ז"ל שנפל במלחמה, וממפקד מחוז חיפה איציק זייד למדתי רבות על גישה אנושית, פתיחות והקשבה, הם היו בעיניי מפקדים ראויים. גם כיום קרוב ליובל שנים אחרי אירועי מלחמת יום הכיפורים עדיין מפעמת בי תחושת כישלון על שלא הצלחתי לעורר את הממונים על המוצב להכיר בתפיסת ההגנה השגויה, על היעדר ערוץ אפקטיבי להשמעת עמדותיי ועל ההשפלה שבהדחה. כך הדברים צרובים בזיכרוני.

מבחינתי האישית היה זה ה'כישלון המוצלח ביותר' בקריירה ארוכת השנים שלי בשירות המדינה והציבור. לו הייתי נשאר מפקד המוצב עוד מספר חודשים, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

[לריכוז המאמרים בנושא מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת יום הכיפורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 18/9/18.
• גרשון הכהן (2020), “שעת נעילה” – הישג אמנותי וכבוד ללוחמים, ייצור ידע, 8/11/20.
• אלעד ארד (2020), אשכנזים, ספרדים ושעת נעילה..., ייצור ידע, 1/12/20.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על תרבות ארגונית באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 17/1/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• גרשון הכהן (2020), “שעת נעילה” – הישג אמנותי וכבוד ללוחמים, ייצור ידע, 8/11/20.
• יותם הכהן (2020), “שעת נעילה”, הישראליות ותוצאות המלחמה, ייצור ידע, 8/12/20.
• אלעד ארד (2020), אשכנזים, ספרדים ושעת נעילה..., ייצור ידע, 1/12/20.