[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]
ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".
* * *
הכנסת אישרה השבוע את הסכמי השלום של ישראל עם איחוד האמירויות, בתמיכתם של 80 חברי כנסת; והתנגדותם של 13 נציגי הרשימה המשותפת. היו גם חברי כנסת ממפלגות אחרות, שהביעו הסתייגות; כמו, החשד והחשש מקיומם של הסכמים סודיים בעלי השלכות ביטחוניות ארוכות טווח על ישראל.
בנימין נתניהו התעמת עם נציגי הרשימה המשותפת, בשל התנגדותם; אבל בסה"כ, קיימת אווירה של שביעות רצון בכנסת, אם לא עדנה ונחת רוח של ממש (מוצדקת); ובוודאי בממשלת ישראל, המלווה בתחושת התלכדות פנימית של ההישג חסר תקדים, המגלם בתוכו את שידרוג מעמדה של ישראל בעולם כולו, ובמזרח התיכון בפרט; ואולי, פריצת דרך עתידית במבוי הסתום, שאליו נקלעו יחסי ישראל והרשות הפלסטינית.
נשארנו עם הטעם המריר משהו של התנגדות נציגי ערביי ישראל להסכמי השלום
הציפיה הייתה שגם ערבי ישראל יראו בעין יפה את המהלך המדיני הדרמטי הזה, שיש בו כדי להביא למהפך בדרכי שלום ביחסי ישראל עם מדינות ערב באזור, כאשר ערביי ישראל יכולים להיות גשר מחבר ומוביל בהתפתחותם הקונסטרוקטיבית של יחסים אלה; שעם שוך החגיגות, יהיו זקוקים לטיפוח זהיר ורגיש, כדי להתגבר על 100 שנות איבה ושטיפת מוח אנטי-ישראלית. בהנחה שהרשימה המשותפת מייצגת את דעת הציבור הערבי בישראל, נכונה - לרוב הישראלים שוחרי השלום המפוכחים, ולמדינה בכללותה - אכזבה רבה (מלבד השמאל הקיצוני, המזדהה עם עמדת הרשות הפלסטינאית, השוללת בכול מכול את השלום בטענה לבגידה באינטרס הפלסטיני).
נציגי הרשימה המשותפת מנמקים את עמדתם בכך שהם "תומכים בשלום צודק, אמיתי וכולל, כפי שבא לידי ביטוי ביוזמת השלום הערבית, המבוססת על שלום ונורמליזציה תמורת סיום הכיבוש ופתרון השאלה הפלסטינית ולא להיפך. החלפת העיקרון של שלום תמורת שטחים בחזון המתעתע של נתניהו של שלום תמורת שלום, ימיט אסון על הארץ וכל יושביה. גישה המבטיחה את המשך הסכסוך, הסבל ושפיכות הדמים".
השיבו על כך נציגי סיעת דרך ארץ: "הרשימה המשותפת הצביעה עכשיו, פה אחד, נגד הסכם שלום. חברי הכנסת של המשותפת לא מתנגדים להסכם שלום עם האמירויות, הם מתנגדים להסכם שלום עם ישראל. הם לא מייצגים את ערביי ישראל אלא בדלנות לאומית עקבית. הצבעתם היא אות קלון, לכל מי שניסה לאחרונה להכשירם כשותפים לגיטימיים".
צעד זה של הרשימה המשותפת עורר ויכוח ברחוב הערבי. ג'לאל בנא, מנכ"ל JB תקשורת, תדמית ואסטרטגיה, יועץ תקשורת המתמחה במגזר הערבי, מכנה את עמדת הרשימה המשותפת כ"טעות היסטורית בלתי נסלחת". הרשימה הוכיחה שהיא לא רק נגד מלחמה – אלא גם נגד שלום. ובמידה רבה, נגד כול מדינה ערבית המעוניינת בקשר נורמלי וידידותי עם ישראל. בעיקר מצביע ג'לאל על הצביעות, בעודם מגלים התלהבות רבה להסכם השלום עם ירדן; וקיום יחסים שונים עם מדינות המפרץ (אצטדיון דוחה בסכנין).
ג'לאל אינו מתעלם מהגורם האירני, אויב משותף שמן הסתם נמצא ברקע התחממות היחסים בין העולם הסוני וישראל, שעל כך אמר איימן עודה (יו"ר המשותפת) בראיון בטלוויזיה הלבנונית אל-מי-מיאדין הממומן ע"י אירן: "מנסים לכפות עלינו את העיקרון שאירן היא האויב, ולא נקבל זאת"!!! ג'לאל מציג את השאלה הגדולה שערביי ישראל צריכים להשיב לעצמם: "האם כל מה שנגד המדינה אנחנו בעד? וכול מה שבעד המדינה אנחנו נגד?"
[בתמונה: ג'לאל בנא - "האם כל מה שנגד המדינה אנחנו בעד? וכול מה שבעד המדינה אנחנו נגד?". התמונה היא צילום מסך]
מה קורה ברחוב הערבי?
באתר וואלה פורסמו לאחרונה מצאי סקר עמדות הרחוב הערבי בישראל כפי ה-שיח ברשתות החברתיות (פייסבוק; טוויטר בעיקר) על הנורמליזציה, כך נמצא ש:
- 90% הביעו תחושה שלילית לגבי הנורמליזציה.
- 95% מהשיח הביקורתי ביחס להסכם הופנה כלפי האמירויות.
- 61% טענו כי יש במהלך יתרון ביטחוני.
- 33% טענו כי יש בהסכם יתרון כלכלי.
- 6% טענו שההסכם רק נותן תוקף רשמי לנורמליזציה שקיימת שנים רבות.
ללא ספק, נתונים אלה מצביעים על עמדה שלילית ביותר כלפי הסכמי השלום, בצד גינוי חריף למדינות המפרץ. להערכת מחברי הדוח, השיח השלילי ברשתות החברתיות מוזן בעיקר על ידי איראן, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית "לצד ארגוני חברה אזרחית המקדמים דה-לגיטימציה נגד ישראל". כקמפיין מאורגן לייצר מראית עין של התנגדות גורפת בעולם הערבי להסכמים, בניסיון להרתיע מדינות נוספות מנרמול יחסים עם ישראל.
לממצאים אלו יש השלכות מרחיקות לכת על חדירתם של מנגנוני ההסתה לרחוב הערבי (כמו הקריאה המוכרת היטב "אל-אקצה בסכנה" בכנסים העונתיים של התנועה האיסלמית, בהשתתפות עשרות אלפים משולבים באצטדיון אום אל פאחם).
כדי להתמודד עם העמדות השליליות נראה שמוטלת על ממשלת ישראל והציבור הישראלי בכלל, למנף את ההיבטים החיוביים של הסכמי השלום ככול שניתן, כדי ליצור עמדה חיובית כלפי הסכמי הנורמליזציה של ישראל עם העולם ערבי.
גם הטלת האחריות לקיפאון במו"מ עם הרשות הפלסטינית - המוטלת מבחינתם באופן בלעדי על ישראל - מחייב את המשכם של פעולות ההסברה הסיזיפיות במאמץ לשנוי העמדות השליליות; אם כי לומר את האמת, נוכח הקלות והחופשיות הבלתי ניסבלת בה פועלים ארגונים אירנים, טורקים, ואנשי "למען שלום" מזויפים – להכשיל כול ניסיון לקדם עמדות חיוביות, התחושה היא שהסיכוי לכך נמוך.
[לספרו של נדב שרגאי 'אל אקצא בסכנה', לחצו כאן]
לאור כול זאת, יש מקום לשאלות:
- האם קיימים יחסי נורמליזציה בין המדינה אזרחיה מהמגזר הערבי בישראל?
- באיזו מידה ערביי ישראל שותפים (אם בכלל) למאמץ להכיר בזכות קיומה של היישות הציונית במזרח התיכון?
- במוכנותם להוות גשר מחבר חיובי למטרה זו; או שמא יחשב מעשה כזה "בגידה" בעקרונות הג'יהאד האיסלמי השולל כול הכרה?
- כשמדברים על "שלום, צודק אמיתי וכולל", האם אין זו אלא גירסה מעודנת לחיסולה של מדינת היהודים?
- האם ישראל היא זו שצריכה להתנצל על פרעות אוקטובר 2000 בואדי ערה?
- האם ישראל צריכה תמיד לקחת על עצמה את "חובת ההוכחה" באופן אוטומטי?
- ואולי הגיע הזמן לאמר בקול צלול, שכדאי שהאחרים יעשו את חשבון הנפש שלהם, האם להישאר "תקועים" אי שם בעידן של דוגמות אידאולוגיות שחלף זמנם; או לצאת לדרך חדשה המבטיחה את מה שבכיר אש"פ סעיד עריקאת (המאושפז בימים אלה בבי"ח "הדסה" בגין הקורונה) אוהב לאמר (באנגלית בלבד): את שאיפתו שגם ילדיו יוכלו ליהנות מהאפשרות להיות חופשיים, משכילים, מוזיקאים, אנשי מדע פורצי דרך... כמו בארה"ב.
[מקור תמונת סימן השאלה משמאל למעלה: 'ייצור ידע']
[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]
הגיע הזמן לפעול ברצינות במגזר הערבי הישראלי.
גם הסברה אבל גם מקל וגזר מאד ברורים.
הם לא יכולים "לרקוד על כל החתונות". גם להנות ממדינת ישראל וגם לראות את המדינה כאוייב ולעיתים אפילו לתרגם את זה לפסים מעשיים (מהומות אוקטובר 2000).
מי שרואה את עצמו כפלסטיני צריך לאבד את אזרחותו. זאת לא מדינת כל אזרחיה. זאת מדינת ישראל.
השלטון הפלסטיני בעזה וביו"ש עויין ומעודד טרור ולא זנח את חלומו להשמידנו בדרך זו או אחרת. מי שמזדהה איתם לא יכול לקבל כלום ממדינת ישראל – לא ביטוח לאומי, לא הטבות מס של משפחות מרובות ילדים, ולא שום כלום מהקופה הציבורית או מגורם שנשען על הקופה הציבורית (למשל אוניברסיטה – שישלמו שכ"ל מלא כאילו אין סבסוד של המדינה וללא שום מילגה). עבור הפטור מגיוס לצבא הם צריכים לשלם מכיסם, בחוב שיוחזר לאורך מס' שנים באופן אישי.
כל הצהרה ובוודאי כל עשייה שחושפת את העמדה העוינת של מישהו צריך להענות במישור הזה. אם זה ראש רשות מקומית שמצהיר/פועל כך, כל הרשות כולה תענש בהפחתת תקציבים דרסטית ובמתן עדיפות אחרונה לכל בקשה.
לעומת זאת כל מי שפועל אקטיבית להשתלבות ונאמנות למדינה, צריך לקבל יחס שווה או מועדף בכל דבר – זכויות בניה, ביטוח לאומי, טיפולים רפואיים, מילגות לימודים ובכל דבר אפשרי.