אבי הראל: היבטים במצוות הקהל

[ציורי תנ"ך / פרשת ניצבים / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לקובץ המאמרים על פרשת ניצבים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן]

אבי הראל

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשות נצבים – וילך, מופיעה מצוות הקהל. אחת לשבע שנים, בסיום חג הסוכות ובסיום שנת השמיטה, כאשר יש עולי רגל רבים שמגיעים למקום הנבחר, נערך מעמד הקהל:

"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ, שִׁבְעַת יָמִים:  בְּאָסְפְּךָ--מִגָּרְנְךָ, וּמִיִּקְבֶךָ.  וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ:  אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  שִׁבְעַת יָמִים, תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה"; "וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת.  בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ"[1].

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ עם ישראל מבורך/ ציירה: אהובה קליין ©]

במעמד האמור קראו באוזני כל הבאים את כל דברי התורה הזאת. הצירוף של המילים מקץ שבע שנים, נדרש במשנה כציון הזמן של תחילת השנה השמינית[2], כלומר כאשר שנת השמיטה הסתיימה כאשר כלל התוצרת החקלאית הינה תוצר של שנת השמיטה. הכתוב איננו קובע באיזה יום מימי חג הסוכות, ייערך מעמד הקהל, אך לפי הידוע נהוג היה לציינו מייד בראשית החג, כלומר ביום הראשון של חול המועד. בנוסף, הכתוב לא קבע מי קורא את התורה באוזני העם, אולם לפי המשנה האמורה קודם לכן, הכוונה לראש העם קרי המלך, או הכוהן הגדול, כדברי יוסף בן מתתיהו[3].

לפי האמור עד כאן, מסתבר כי חג הסוכות הוא חג העלייה לרגל המרכזי והארוך ביותר. המספר הגדול של הקורבנות שחובה להביא במהלך החג, מתאים למרכזיותו של החג:" וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם--כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ; וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים.  וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה--פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, אֵילִם שְׁנָיִם; כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה אַרְבָּעָה עָשָׂר, תְּמִימִם יִהְיוּ"[4].

ההוראה לקיים את מעמד הקהל דווקא בסיום שנת השמיטה, מלמדת כאמור כי מבחינת המחוקק, במועד זה נמצא עם רב בירושלים. ספר עזרא, המציין את חג הסוכות כמועד הראשון שבו נעשה שימוש במזבח עם החזרה מבבל, משקף היטב את מרכזיותו של המקדש בחג הסוכות[5], כדלקמן:" וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו, וַיִּבְנוּ, אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל--לְהַעֲלוֹת עָלָיו, עֹלוֹת, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים.  וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ, עַל-מְכוֹנֹתָיו, כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת; ויעל (וַיַּעֲלוּ) עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה, עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב.  וַיַּעֲשׂוּ אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת, כַּכָּתוּב; וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר, כְּמִשְׁפַּט דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ"[6].

מקדש שלמה, נחנך אף הוא שנים רבות קודם לכן בחג הסוכות, עובדה המלמדת על מרכזיותו והיותו חג העלייה לרגל החשוב ביותר, וזאת מסיבה פשוטה – המדובר בחג היחיד שבו שוהה העם במקדש כל שבעת הימים שהוא נחוג[7] :" וַיִּקָּהֲלוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כָּל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בְּיֶרַח הָאֵתָנִים, בֶּחָג--הוּא, הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי"[8].

[בתמונה: ציור של המקדש - כריסטיאן ואן אדריכם (1584). התמונה היא נחלת הכלל]

למרות שהיה ניתן לחשוב על פי פשט הפסוקים כי עיקרה של מצוות הקהל הוא לימוד התורה, הרי שאין אלה פני הדברים. החשיבות הינה בעצם המעמד עצמו, שבו מכונס יחד כל העם, וראש העם קורא באוזניהם פסוקים מהתורה. חוויה זו, מטביע האת רישומה על הדור הצעיר, ויש בה מעין חידוש של מתן תורה. חז"ל שזרו במצוות הקהל את לימוד התורה ואת עצם חשיבות המעמד יחד, כדלקמן: "אמר ר' אליעזר בן עזריה -  אנשים באו ללמוד, נשים באות לשמוע, הטף למה הם באים? אלא ליתן שכר למביאיהם"[9]. ברוח זו פוסק הרמב"ם אודות מצוות הקהל כך:" מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת"[10].

מצוות העלייה לרגל בכלל ומצוות הקהל בפרט, מעלים את השאלה ההיסטורית, האם כל העם אכן עלה לירושלים? על פי המקורות המצויים בידינו הדבר מוטל בספק רב, וכך כותב על כך ספראי:" מספר עולי הרגל לפי תיאורם של המקורות התנאיים הוא יותר ממאה אלף, אך לא הרבה יותר מסך זה. מספר זה הוא חלק קטן של בני עם ישראל בארץ בסוף ימי הבית(השני), ואל אחת כמה וכמה חלק זעום של כלל בני ישראל בארץ ובתפוצות… המספר הכולל של עולי הרגל היה רק אחוז קטן של כלל ישראל… בניגוד לעולה מפשט המקראות הכירה המסורת ההלכתית מימי הבית… בעלייה לרגל כמצווה, אך לא כחובה"[11].

אחרית דבר

אחת לשבע שנים, במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות, נערך מעמד הקהל, בו קראו בפני הנאספים קטעים מהתורה. למרות שבמקרא לא נאמר מי הוא הקורא, הרי שלפי פרשנות חז"ל מדובר במלך, או הכוהן הגדול לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו. למעמד הקהל הגיעו אנשים נשים וטף, ויש בו סממן מובהק של חידוש ברית סיני. מצוות הקהל צוינה כאמור בחג הסוכות, ולא בכדי, בהיותו הרגל המרכזי בשנה, בו שוהה העם שבעה ימים רצופים במתחם המקדש, בשונה משאר הרגלים.

[בתמונה: ציורי תנ"ך / פרשת ניצבים וילך / ציירה: אהובה קליין ©]

לגבי הבאתם של הילדים, קיימת מחלוקת עזה בין הפרשנים, מאיזה גיל המדובר, ודווקא בפרשנות מאוחרת, של הרבי מגור, נאמר מפורשות שלא יתכן שמדובר בילדים רכים, היות והם יפריעו למהלך הטקס כדלקמן: "איך יתכן להביא רבבות ילדים מכל המון ישראל מכל מקומות פזוריהם בעזרה, והם צועקים ובוכים והומים הן ואומנותיהם. ומי ישמור אותם מנקיותם? וביחוד במקום המקודש ובמעמד הקדוש והנפלא כזה בפני מלך וכל הגוי כולו, איך אפשר להשקיט סערת אלפים ורבבות עוללים ויונקים בכל משך קריאת הפרשיות עם הברכות"[12]. אשר על כן לדעתו ולדעת רבים אחרים אין המדובר אלא בילדים בני חינוך המבינים את הקורה סביבם והמסוגלים להיות בשקט.

האם כלל העם הגיע לעלייה לרגל ולמצוות הקהל? על פי הידוע, בזמן בית שני, רק חלק קטן מהעם קיים את מצוות העלייה לרגל ואת מצוות הקהל. בנוסף, מצוות עלייה לרגל, שחלה שלוש פעמים בשנה שונה ממצוות הקהל שחלה פעם בשבע שנים, ובזמנה,  החיוב שלה מושת רק על אלה שנמצאים באותו פרק זמן במקום המקדש, ולא על אלה שאינם נמצאים שם.

[לקובץ המאמרים על פרשת ניצבים, לחצו כאן] [לקובץ המאמרים על פרשת וילך, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

[1] דברים, פרק ט"ז, פסוקים : י"ג – ט"ו, ופרק ל"א, פסוקים : י' – י"ג, בהתאמה.

[2] סוטה, פרק ז', משנה ח'.

[3] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות, ד', ח', י"ב.

[4] במדבר, פרק כ"ט, פסוקים: י"ב – י"ג.

[5] J.L. Rubenstein, The History of sukkot in second temple and rabbinic Periods, Atlanta, 1995, pp.44

[6] עזרא, פרק ג', פסוקים: ב' – ד'.

[7] מנחם הרן, תקופות ומוסדות במקרא: עיונים היסטוריים, ת"א, תשל"ג, עמוד 86.

[8] מלכים א', פרק ח', פסוק ב'.

[9] בבלי, חגיגה, דף ג', עמוד א'.

[10] רמב"ם, הלכות חגיגה, פרק ג', הלכה א'.

[11] שמואל וזאב ספראי, ,משנת ארץ ישראל, מסכת חגיגה, עמודים: 154-155.

[12] האדמו"ר מגור, פרשת נצבים, תש"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *