[בתמונה: אנדרטת הזיכרון במרכז כפר קאסם. התמונה היא נחלת הכלל]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 30 באוקטובר 2021

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה, על טבח כפר קאסם והשלכותיו. המאמרים האחרים:

• פנחס יחזקאלי: טבח כפר קאסם – סוף סוף מתנצלים!
• פנחס יחזקאלי: הזדהות ואמפתיה כדרך להחזיר אמון במשטרה.

*  *  *

אירועי כפר קאסם מהווים פצע פתוח ומדמם בשסע שבין ערבים ויהודים בישראל בכלל; ובשסע שבין ערבים ומשטרת ישראל בפרט. לוחמי מג"ב ירו אז למוות ב-49 מתושבי העיר, בפקודה ש"דגל שחור ניצב מעליה".

להזכירכם, טבח כפר קאסם הייתה פרשיה של הרג  49 תושבי כפר קאסם ופציעת 13 אחרים, בהם גם ילדים; נשים וטף על ידי חיילי משמר הגבול. זאת, על רקע פקודה לא חוקית שקיבלו מהמפקד הצבאי הממונה, על רקע המתיחות של היום הראשון למלחמת סיני. ב- 29 באוקטובר 1956.

אירוע זה השאיר טראומה ממשית אצל ערביי ישראל, אוכלוסיית הרוב היהודית והטביע חותם בל יימחה גם על משמר הגבול (רוזנטל, 2000).

[בתמונה: אנדרטה לנספי הטבח בכפר קאסם, שהועלתה לויקיפדיה על ידי: Zero0000. התמונה היא נחלת הכלל]

'טבח' מהו?

טבח (massacre) מוגדר כרצח המוני ישיר ומכוון, בייחוד של אזרחים לא לוחמים, או אלו שאין ביכולתם להתגונן כראוי. מעשי טבח בעבר הוגדרו כפרעות (במיוחד כשבוצעו נגד יהודים) וכיום מוגדרים לעיתים קרובות כפשעי מלחמה או "זוועות" (ויקיפדיה: טבח).

אם כך, האם היה האירוע בכפר קאסם טבח? חוששתני מאוד שכן! נכון, נסיבות מקלות היו בשפע; אבל צריך לעמוד באומץ מול המציאות.

[הכרזה: ייצור ידע]

רקע

מרבית הכפרים הערבים במדינה, כולל אלה שבאזור הקרוי ה"משולש הקטן", מכפר קאסם בדרום ועד קלנסואה בצפון, היו סמוכים מאוד לגבול דרכו חדרו באותה תקופה מסתננים רבים, למטרות פיגוע ו/או שוד. החשד הקבוע היה, שחלק מהם ימצא מחסה זמני אצל בני עמם (כפי שגם היה לא אחת בתקופות עימות מאוחר יותר) בכפרים הממוקמים בישראל.

בשנות ה-50 היו נתונים ערביי ישראל תחת ממשל צבאי ישראלי. כדי לצאת מכפרם היו התושבים זקוקים לרישיון משלטונות הצבא, שאותו היה עליהם להציג לכל דורש. רבים מהם יצאו מדי בוקר לעבודות חקלאיות בשדות ובפרדסים בסביבה. החל מהשעה תשע בערב הוטל באופן קבוע עוצר על הכפרים עד למחרת בבוקר. עיקר המגע שקיימו עם היהודים היה עם שתי קבוצות: פקידי הממשל הצבאי, שבהם היו תלויים כמעט בכל דבר ועניין, ושוטרי משמר הגבול, שסיירו דרך קבע בכפרים (יהב, 2002, עמ' 244).

האירוע והשלכותיו

ב-29 באוקטובר 1956 הטיל צה"ל עוצר על כמה כפרים ערבים, בהם גם כפר קאסם ליד ראש העין. במסגרת העוצר נאסרה תנועה כלשהי החל מן השעה 17:00. הטלת העוצר אושרה על ידי אלוף פיקוד מרכז דאז, צבי צור, ואכיפתו הוטלה על אחד מגדודי מג"ב (על רקע המלחמה הוכפף משמר הגבול לצה"ל ופעל במסגרת כפיפות צבאית ולא משטרתית).

גדוד מספר 2 של משמר הגבול פרס את מחלקותיו בין הכפרים, וקציני הגדוד תודרכו על ידי מפקד הגדוד דאז, רס"ן שמואל מלינקי, ליידע את התושבים על הטלת העוצר ב-16:30. המג"ד פקד לירות, החל מן השעה 17:00, בכל מי שיפר את העוצר. רק אחד מן הקצינים – מפקד המחלקה שהוצבה בכפר קאסם – ביצע את הפקודה כלשונה. בסביבות השעה 17:00 החלו כמה עשרות מתושבי כפר קאסם לחזור לבתיהם, ומכיוון שבילו את היום בעבודה בשדות, רבים מהם לא היו מודעים להטלת העוצר, שהוכרז רק כחצי שעה לפני כן. בפקודתו של מפקד המחלקה, החלו החיילים לירות בתושבים החוזרים, תוך שמפקד המחלקה מדווח על מספר ההרוגים העולה ברשת הקשר. רק כעבור שעה לערך, כאשר דיווח מפקד המחלקה כי "קשה לספור אותם", התערב מפקד הגדוד והורה על עצירת הירי (רוזנטל, 2000).

[בתמונה: קטע מעיתון "הארץ" המתאר את פרטי הטבח, ב-1956; הצלם אינו ידוע]

פרסום פרטי האירוע נאסר על ידי הצנזורה במשך שבעה שבועות. לבסוף, משהותר הפרסום, גרמו פרטי האירוע לזעזוע עמוק בציבור הישראלי. ועדת חקירה, שמינה ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, המליצה להעמיד את לוחמי מג"ב לדין. בינואר 1957 הועמדו 11 לוחמי מג"ב, ביניהם אנשי המחלקה, מפקד המחלקה ומפקד הגדוד לדין צבאי באשמת רצח. במהלך המשפט נדונה שרשרת הפקודות בין המעורבים בפרשה החל ממפקד חטיבת הגזרה, שככל הנראה ניסח את פקודותיו באופן דו משמעי; מפקד הגדוד, שהורה על ירי "בלי סנטימנטים"; ומפקד המחלקה וחייליו שביצעו בפועל את הירי.

אחדים מן הנאשמים טענו, כי פעלו כפי שפעלו בהתאם לפקודות שקיבלו. בית המשפט הצבאי, בראשות בנימין הלוי, לא קיבל את טענתם, ובגזר הדין טבע את הבסיס למונח המשפטי-צבאי שנקבע לאחר מכן: "פקודה בלתי חוקית בעליל", משמע, פקודה שאין לבצעה כפי שנכתב בפסק הדין: סימן ההיכר של פקודה בלתי חוקית בעליל ומן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה ככתובת אזהרה האומרת "אסור"... אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב (רוזנטל, 2000).

כעבור שנתיים, בתום המשפט, גזר בית המשפט על הנאשמים עונשי מאסר כבדים. כך למשל, נידון המג"ד ל-17 שנות מאסר. מפקד החטיבה – שהואשם על ידי המג"ד כי הוא זה שנתן את הפקודה לבצע ירי – זוכה מאשמת רצח, אך הורשע בחריגה מסמכות, ונידון לנזיפה ולקנס סמלי של עשר פרוטות.

הנאשמים ערערו על חומרת הדין, והעונשים שהוטלו עליהם הופחתו. כעבור שנה ממתן גזר הדין שוחררו כולם מן הכלא. המג"ד ומפקד המחלקה זכו לחנינה מן הנשיא, ומעונשם של השאר הופחת שליש. השחרור המוקדם עורר את כעסם של תושבי כפר קאסם. בניסיון לפייסם ערך צה"ל "סולחה" עם תושבי הכפר. כמו כן, הוחלט על הענקת פיצויים למשפחות הקרבנות (רוזנטל, 2000).

מיומניו של בן גוריון ניכר, כי היה מוטרד מפרשה זו, אשר נתפסה ככתם שחור על הצבא היהודי, ופגעה באופן בו הוא נתפס, הן בעיני העולם והן בעיני החברה הישראלית. בן גוריון ציין כי עיקר הבעיה בא לידי ביטוי בקרב המועמדים הצעירים לשירות, המתלבטים כעת באשר לאופן שבו עליהם למלא את פקודות מפקדיהם. ניכר כי בן גוריון חשש מאוד לתדמית צה"ל, וקל יותר היה מבחינתו שהאשמה תוטל כולה על משמר הגבול (בן גוריון, 1956, עמ' 67) (קריב, 2007).

[בתמונה: מיומניו של בן גוריון ניכר, כי היה מוטרד מפרשה זו, אשר נתפסה ככתם שחור על הצבא היהודי, ופגעה באופן בו הוא נתפס, הן בעיני העולם והן בעיני החברה הישראלית...  תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי OpenClipart-Vectors לאתר Pixabay; התרשים: ייצור ידע]

אירוע כפר קאסם פתח גם את הסדק הראשון בין משמר הגבול לבין צה"ל. הכפיפות לצה"ל והפקודות שניתנו על ידו. בשעת מבחן, כוחות משמר הגבול, ובראשם מפקד הכוח "מלינקי" נותרו לבד...

התוצאה הקשה ללוחמי מג"ב הגיעה מבית המשפט העליון, עם קביעתו המפורסמת בדבר קיום "פקודה בלתי חוקית בעליל", שהיא הדגל השחור המתמוסס מעל לראשו של כל אדם סביר. אולם בחלוף הימים ידע פיקוד מג"ב להפיק לקחים לארגון כוחותיו מחדש, לשיפור תורת הלחימה ולשינוי נוהלי פתיחה באש ולהתאמתם למציאות של טיפול באוכלוסייה עוינת. הפגיעה המוראלית הייתה קשה מאוד בצמידות לזמן האירוע, אך בחלוף הזמן ידע החיל לצאת ממשבר זה ולאושש את מורל הלוחמים

למה המשטרה אינה מזדהה?

תת ניצב יפעת שקלר, לשעבר ראש היחידה לשוויון מגדרי וגיוון תרבותי במשטרה; טוענת, במשך שנים, שאחת הדרכים לבנות אמון בקרב קבוצות מיעוט הוא הבעת הזדהות ואמפתיה דווקא במקרים קשים, שמחייבים התערבות משטרתית.

[בתמונה: תת ניצב יפעת שקלר: "אחת הדרכים לבנות אמון בקרב קבוצות מיעוט הוא הבעת הזדהות ואמפתיה דווקא במקרים קשים, שמחייבים התערבות משטרתית"... התמונה: פייסבוק]

תת ניצב שקלר צודקת. אמפתיה היא כלי  אפקטיבי מאוד לבניית אמון; אם הוא מבוצע נכון ומוך כוונה ראויה. כך למשל, מעורבת משטרת ישראל בשני אירועים טראומטיים שעברו על הציבור הערבי: טבח כפר קאסם והירי באזרחים ערבים במהלך מהומות אוקטובר 2000. למרות זאת, אין נוכחות משטרתית בטקסי הזיכרון להרוגים; אין כל אקט של אבל ואמפתיה למגזר הערבי מצד המשטרה, כגוף, בימי הזיכרון הללו.

מה היה קורה, אילו היו השוטרים הפועלים במגזר הערבי נושאים על דש חולצתם או על שרוולם סרט שחור לאות הזדהות? מה היה קורה אם היו מודבקות על הניידות באותו יום כרזות הזדהות?

[להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן] [למאמר רלוונטי: "כפר קאסם – למה לא מתנצלים?", לחצו כאן]

[הכרזה: ייצור ידע]

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן] [לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• שעלאן חסן (2014), ריבלין בטקס להרוגי כפר קאסם: "הרג נפשע", 26/10/14, ynet.
• ויקיפדיה: טבח.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2016), טבח כפר קאסם - סוף סוף מתנצלים, ייצור ידע, 29/10/16.
• פנחס יחזקאלי (2020), הזדהות ואמפתיה כדרך להחזיר אמון במשטרה, ייצור ידע, 1/9/20.