[מאמר זה ראה אור במקור באתר של עמר דנק] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]
המחבר (ראו תמונה משמאל), סא"ל במיל' עמר דנק, עשה את שירותו הצבאי בחיל האוויר ובחטיבה האסטרטגית באג"ת. הוא מהנדס מערכות מידע, מוסמך ביחסים בין לאומיים מטעם אוניברסיטת חיפה. מרתוניסט... [לאתר של עמר דנק, לחצו כאן]
* * *
אם מסכימים על כך שמלחמה היא מעשה פוליטי (קיצוני), הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי, אזי בגישה ראליסטית, מלחמה צריכה להביא תועלת ממשית למדינה שיצאה אליה.
אבל למי במדינה מלחמה צריכה להביא תועלת? זאת הנקודה שבה דמוקרטיות נבדלות מאחרות:
- בדמוקרטיה, מלחמה אמורה להביא תועלת לציבור שאמור ליהנות מתוצאותיה.
- בצפון קוריאה, מלחמה צריכה להביא תועלת לקים ג'ון און (ראו תמונה משמאל) ולמעגל האנשים שתומכים את שלטונו. אלו מורכבים מבכירים בתפקידי מפתח בצבא, מקורבים נאמנים וביורוקרטים בתפקידים חיוניים. מספרם מוערך בלא יותר מאשר מאות בודדות עד כמה עשרות של מאות. אוכלוסיית צפון קוריאה מונה 25 מיליון. אם נניח, שמעגל מקורבי השלטון של קים הוא כ-2,500 (זה קירוב סביר לפי הערכות מודיעין), נקבל יחס של 1:10,000. זה היקף האנשים שנדרש להבטיח שייהנו מתועלת המלחמה.
לצורך הדוגמה, איראן אינה אוטוקרטיה כמו צפון קוריאה, היקף האנשים שמבטיחים את השלטון הנוכחי גדול במידה ניכרת. מכאן, שמערכת השיקולים וקבלת החלטות של ה"מדינה" בנוגע לעימותים ומלחמות, צריכה לקחת בחשבון יותר אנשים, שהמלחמה צריכה להביא להם תועלת. אבל גם באיראן מספרם אינו מגיע לחלק ניכר מהאוכלוסייה.
דמוקרטיות נבדלות בכך, שנדרשת תמיכה של לפחות קרוב ממחצית הציבור על מנת להמשיך להישאר בשלטון. מכאן שתועלת המלחמה או המהלכים הפוליטיים של המדינה צריכה להשיא ערך ממשי לציבור הרחב.
[לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן]
הרעיון התאורטי הזה עומד במבחנים אמפיריים. לדוגמה, כאשר מדובר בסכסוכים חריפים - שלהערכת המדינה הסיכוי "להשגת המטרות" אינו טוב - דמוקרטיות נוטות להימנע יותר מאשר אחרות מפריצת המלחמה. בטבלה המצורפת למטה, ניתן לראות, שבניתוח המלחמות של המאות ה-20-19, רק ב-15% בהן הייתה דמוקרטיה מעורבת בסכסוך קשה, עם סיכויי הצלחה נמוכים; לעומת 58% מהסכסוכים, שבהן "לא דמוקרטיה" הייתה מעורבת בסכסוך קשה. עשרת המקרים שבהם זה קר,ה כוללים את ישראל של 1948 (שעוד לא הייתה דמוקרטיה אפילו), ובריטניה וצרפת של מלחמת העולם השנייה, שכזכור ניסו להימנע ממלחמה עם גרמניה הנאצית בשנים שקדמו למלחמה:
.
אחד ההסברים לכך - שדמוקרטיות מעדיפות להימנע ממלחמות שבהן סיכויי ההצלחה נמוכים - הוא שאם תוצאות המלחמה יגרמו "להפסד" לציבור, הוא יחליף את השלטון המכהן, שגרם להפסדים הללו. אם תרצו דוגמה, אפשר לקחת את ממשל בוש, שיצא לשתי מלחמות גדולות. ההפסדים שאלו גרמו לציבור (שהייתה בהם תרומה למשבר הכלכלי שפרץ) הביאו להחלפתו של המועמד הרפובליקני ע"י ברק אובמה.
בשונה מהדעה הרווחת, של הששים אלי קרב, לאיפוק הזה יש יתרונות בתוצאה הסופית. דמוקרטיות משיגות את יעדיהן ("מנצחות") יותר מאשר לא דמוקרטיות.
יש לזה כמה הסברים, אחד מהם הוא, כאמור, בזה שהן בוחרות את הקרבות בקפידה.
אבל דמוקרטיות מוכנות להשקיע יותר כדי לנצח. בשונה מאחרות, הן מעלות את ההשקעה במלחמה; במידה וזו נכנסה לשנה השנייה שלה, בעוד שלא דמוקרטיות שומרות על הוצאה קבועה.
גם אחרי המלחמה, דמוקרטיות מקטינות את ההוצאה בקצב איטי יותר מאשר לא דמוקרטיות. ההסבר לזה הוא, שדמוקרטיות מביאות את הכסף מהציבור כולו, ואילו לא דמוקרטיות מביאות אותו מקבוצה קטנה בהרבה של אנשים. אם תירצו דוגמה מקומית, ניתן לקחת את האינתיפאדה השנייה: ישראל היא זו שהגדילה את ההשקעה בעימות כדי להשיג את מטרותיה, בעוד שהצד השני שמר על הוצאה קבועה יחסית (יש מגבלות לדוגמה הזאת, אבל זאת אילוסטרציה).
אם מקבלים את העקרונות שהנחתי, יש לזה משמעות על השפעת המשבר הכלכלי, שנגרם כתוצאה מהקורונה. בעוד שבדמוקרטיות הפגיעה היא בציבור כולו, בדיקטטורות זה לא בהכרח אותו המצב. המשבר הכלכלי באיראן לא בהכרח פוגע בצורה קשה במעגל התמיכה של המשטר, וכך גם הסנקציות. לתפיסתי, זה גם הסבר לא רע, למה בצוק איתן ישראל לא פגעה כמעט בחמאס (לדעתי חיזקה אותו), על אף ההרס האדיר שחוללה ברצועת עזה.
בחזרה לישראל...
4 המלחמות האחרונות אותן יזמנו, משקפות שתי בעיות, שלא קשורות ישירות למשבר הכלכלי:
הראשונה, האופטימיות הרבה שהמלחמה כדאית ותביא לניצחון, אבל כיוון שלישראל לא היו באמת יעדים מדיניים, הפעלת הכוח גם לא יכלה להשיג אותם (כתוצאה מכך אנחנו עוברים לדבר על הרתעה). השנייה, תפיסת ההפעלה של ישראל הייתה להפציץ הרבה ככל האפשר, עד שהמלחמה מסתיימת. זאת, מבלי שיש קשר בין ההפצצה לתועלת הצבאית הנובעת ממנה:- במלחמת לבנון השנייה חיל האוויר ביצע יותר מ-11,000 גיחות (כפול ממלחמת שלום הגליל וממלחמת יום כיפור), ונורו יותר מ-175,000 פגזי ארטילריה.
- בעופרת יצוקה הוטלו 5,400 פצצות ע"י חיל האוויר (19 יום);
- בעמוד ענן 1,500 (8 ימים) שהביאו להרג של 155 אנשי חמאס (10 פצצות לחמאסניק).
- בצוק איתן היה שיפור: יותר מ-5,000 פצצות לטובת כ-700 טרוריסטים, אבל בצירוף 43,000 פגזי ארטילריה ו-39,000 פגזי שריון, כך שלא בטוח שזה שיפור ממשי.
איני יודע כמה קשות יהיו השפעותיו של המשבר הכלכלי. אני מזהה שצה"ל עוד לא התחיל להפנים שתר"ש החלומות של הרמטכ"ל לא יכול לצאת את הפועל, ושהוא צפוי לקיצוץ תקציבי משמעותי. אבל בלי קשר לזה, מדינת ישראל צריכה לשדרג את יכולתה להעריך את סיכויי "הניצחון" במלחמות אותן היא יוזמת, ולראות אותם באור יותר מפוכח ופחות דמגוגי.
צה"ל חייב לעבור שדרוג בהבנתו, שמלחמות אינן הזדמנות להוציא הכי הרבה כסף שאפשר, בפרק הזמן הכי קצר שאפשר, מבלי שיש תפוקה בקצה. מחיר המלחמה חייב להיות קשור ליעדים שהיא אמורה לשרת, אם אין כאלה, היא צריכה להיות זולה ככל הניתן.
מאמר חשוב.
דרך הלחימה של הדמוקרטיות לא מאפשרת השגת ניצחון.
רק תיקו וסיבוב נוסף לאחר שיקום הכוח הצבאי של האויב