[התמונה היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב: 'חשיבה הכרתית - דגל ישראל']
תת אלוף במילואים, ד"ר דב (דוביק) תמרי (ראו תמונה משמאל) הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין המודיעין הראשי הראשון בצה"ל. בעל עיטור העוז ושני צל"שי הרמטכ"ל.
שימש בעבר כעמית מחקר במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שבאוניברסיטת תל אביב, וכחבר יועץ במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי.
עמד בראש המכון לחקר תורת המערכה בצה"ל והרצה בתוכנית ללימודי ביטחון שלאוניברסיטת תל אביב. קודם לכן שימש מפקד חטיבת טנקים ואוגדה משוריינת סדירות; וכן, מפקד המכללה לפיקוד ולמטה.
עד לאחרונה שימש כראש התכנית ללימודי חברה, ביטחון והגנת העורף במכללת בית ברל.
[מקור התמונה משמאל: המחבר]
המאמר מבוסס על הרצאה, שניתנה ביום עיון בפורום מפקדים של פיקוד המרכז, בנושא: "ציונות אז ועכשיו".
* * *
במאמר זה אבחן, כיצד הרעיון של מחולל התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, הפך למציאות. אנסה לעשות זאת ע"י הארת אבני הדרך במסע הציוני משלהי המאה ה-19 ועד היום, 2020.
שני ה'טרמפים' של הציונות
הגשמת הציונות - לאורך הדרך עד להקמת מדינת ישראל, ועד ימינו אלה - הצליחה הודות לשני 'טרמפים' שהנהגות התנועה הציונית תפסו ורכבו עליהם, לעבר מחוז חפצם: הראשון התרחש ברגע האחרון האפשרי; ואילו השני ברגע הראשון האפשרי. מאחר ודבריי נשענים על היסטוריה חקורה, אפתח והבהיר את המתח - שאינו ניתן לגישור - בין זיכרון להיסטוריה.
"המיתוס הוא סיפור אידאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים – את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את המיתוס וגם נבנה ממנו." ("מיתוס וזיכרון", ויטריך אוחנה, 1996; ראו תמונת כריכה משמאל)
מה ההבדל בין זיכרון להיסטוריוגרפיה? הזיכרון נבנה מההווה אל העבר, ואילו ההיסטוריוגרפיה נבנית מהעבר אל ההווה. היסטוריוגרפיה היא מחקר הבוחן את האופן שבו מיוצגים אירועים היסטוריים על ידי היסטוריונים, את הדרכים שבהן הם בוחרים לספר ולפרש את מהלך האירועים על פי תפיסת עולמם, את אופני השימוש שלהם במקורות העומדים לרשותם ואת השיטות והגישות השונות לכתיבת היסטוריה שבהן עשו שימוש.
כתיבת היסטוריה היא שורה של בחירות מושכלות של ההיסטוריון באילו מקורות להשתמש, באיזה היקף ובתוך איזו מערכת התייחסות ובאיזה הֶקְשֵׁר. כמובן, השקפת עולמו של ההיסטוריוגרף משפיעה על הצורה והתוכן של יצירתו. הוא יכול להיות מרכסיסט, או רוויזיוניסט, או פמיניסט. הוא יכול לייצג עם, חברה וכל תופעה אנושית קיימת. למחקר ההיסטורי יש נרטיב, אולי אישי של החוקר, אולי של רוח הזמן, לכן הוא עומד תמיד למבחן חוזר ולעולם אינו מוחלט וסופי. הזיכרון, לעומת זאת, אם הִתְקַבֵּעַ, נוטה להיות מוחלט. דהיינו, במתח שבין הזיכרון להיסטוריוגרפיה – הזיכרון תמיד מנצח משום שבני האדם זקוקים לו. רוב האנשים מתבלבלים וחושבים שהזיכרון הוא היסטוריה. לכן נראה שראוי לשאול:
- ממה אנו, הפרט והחברה, ניזונים יותר, מהזיכרון או מההיסטוריוגרפיה?
- האם מתחייב מאבק בין הזיכרון להיסטוריוגרפיה?
- האם אפשר והזיכרון סוגר את הבנת המציאות ומקבע את יכולתנו לנסות ולפענח את העבר ואת ההווה עם מבט לעתיד? לחלופין, האם המחקר ההיסטורי תורם להבנת המציאות בהווה ואולי גם לעתיד? או במילים אחרות – האם אנו לומדים מהיסטוריה?
הטרמפ הציוני הראשון: תופעת הקולוניזציה באירופה במאה ה-19
קוֹלוֹנְיָאלִיזְם הוא תופעה של השתלטות מדינות חזקות על טריטוריות מעבר לים – באסיה, באפריקה ובאמריקה, בעזרת התיישבות (קולוניות), והקמת מערכת שלטונית תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המדינה הקולוניאלית. המונח 'קולוניאליזם' מתייחס לא רק לאספקטים כלכליים, אלא גם לאספקטים תרבותיים ודתיים הנלווים לכיבוש. אין לערבב בין המושגים 'קולוניאליזם' ו'קולוניזציה' (שעיקריה הגירה של קבוצות תרבותיות מובחנות לשטח חדש והקמה של מערכים ישוביים חדשים בשטח אליו חדרו). הקולוניאליזם האירופי התחיל במאה ה-16 אחרי גילוי אמריקה. לשיאו הגיע הקולוניאליזם האירופי המודרני סביב מפנה המאות ה-19 וה-20, שאז היה כרוך בעיקר בפעולות קולוניזציה באפריקה ובאסיה. את התופעה הוביל האדם הלבן האירופי. על פי רוב, לא הסתפקו המעצמות הקולוניאליות באספקט הכלכלי ושאפו להחדיר בעמים הנכבשים את תרבותן ואת דתן – הנצרות – בטענה שכך שהנייטיב'ס יקודמו מבחינה כלכלית, תרבותית ודתית. לקולוניאליזם האירופי הייתה תפיסת עולם ואמונה בזכותן לנהל קולוניות ללא התחשבות מיוחדת באוכלוסייה המקומית.
[בתמונה: הטרמפ הראשון - קולוניאליזם. קרדיט: Hulton Archive / Getty Images]
בארץ ישראל במאה ה-19 ובסביבתה הקוֹלוֹנְיָאלִיזְם התחיל באופן שונה. מקור לחדירתן של המעצמות היו הסכמי הקפיטולציות אשר נחתמו לאחר שבריטניה ורוסיה סייעו לשלטון העות'מאני להשתלט מחדש על מצרים ועל ארץ ישראל. בתולדות המזרח התיכון משמש המונח קפיטולציות כמושג לזכויות שהשיגו מדינות אירופה וארצות הברית לאזרחיהן שהיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות כללו, פטור ממסים מסוימים, והחרגה של האזרח האירופי מסמכות השיפוט של בית המשפט העות'מאני. אזרח של מדינה אירופאית, שהיה לה הסכם מעין זה עם האימפריה העות'מאנית, היה נשפט בדרך כלל אצל הקונסול של מדינתו בתחום מגוריו. סכסוך משפטי בין אזרח אירופי לבין אזרח עות'מאני היה מתברר בפני פורום מעורב, שכלל את הקונסול של מדינת האם של האזרח ושופט מטעם השלטון עות'מאני.
מדינות אירופה אף בקשו להחיל את משטר הקפיטולציות בקרב אוכלוסיות במזרח התיכון שאינן מוסלמיות. רוסיה בקשה להחיל את הקפיטולציות על כלל היוונים-אורתודוקסים במזרח התיכון. צרפת ביקשה התייחסות דומה לגבי הנוצרים הקתולים ואילו אנגליה ביקשה לעשות כן עם היהודים והדרוזים. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים היו יתרונות רבים למקבלי החסות בשל הקפיטולציות, כולל פטור ממסי האימפריה העות'מאנית. כך התאפשרה הקמת מערכות שירותים ציבוריים מקבילים לאלו שסיפקה האימפריה, כולל בתי חולים, בתי ספר, סלילת דרכים, מסילות ברזל ושירותי דואר. כולנו זוכרים את בתי החולים האיטלקי, הסקוטי, הצרפתי ודומיהם. נפתחו משרדי דואר של המדינות האירופיות כמשרדים עצמאיים. פעילות המעצמות במזה"ת גברה לקראת סוף המאה ה-19 מתוך הנחה כי האימפריה העות'מאנית עומדת להתמוטט. השיא של המעורבות הבריטית בא"י היה הצהרת בלפור במלחמת העולם הראשונה, אשר השתלבה אחרי המלחמה במנדט הבריטי על ארץ ישראל.
תופעת הקולוניאליזם האירופי בעולם נסדקה מעט אחרי מלחמת העולם הראשונה וקרסה סופית בעקבות מלחמת העולם השנייה.
מה הקשר של התופעה האמורה למסע הציוני? יהודים ממזרח אירופה, למרות ייחודם הדתי, היו אירופים לבנים, עזבו את ארצות מוצאם והתיישבו בא"י שבה היה משטר עות'מני, שהיה חלש מכדי לאטום את הארץ מפני אנשים חדשים. אם נראה את העלייה הראשונה כנקודת מפנה, למרות שהיו עליות קודמות במהלך המאה, כמו עליית המוגרבים שמספרם היה גדול מאנשי העלייה הראשונה, הרי שהמהלך הראשון של המסע הציוני, הטרמפ שאני קורא לו, היה תופעה מקובלת בעולם הקולוניאלי. עליית ציבור יהודי קטן לא"י על מנת להתיישב בה לא הייתה חריג כהוא זה ולא עשתה שום רושם בעולם של אז, לעומת ההגירה הבריטית לדרום אפריקה באותן שנים, שהייתה מסע כיבוש אלים.
מה המסקנה שאני מבקש להאיר אותה? התנועה הציונית קפצה כמעט ברגע האחרון על תופעת הקולוניאליזם והקולוניזציה האירופי ותקעה יתד בא"י. אם הייתה מאחרת ב-20 שנים – אפשר ולא הייתה קמה מדינת ישראל.
תופעת ההגירה באירופה ומאירופה במאה ה-19
בזיכרון שלנו נקבע כי מרגע שהחלו העליות הראשונה והשנייה כל היהודים באירופה רצו לעלות לא"י. בתחילה התורכים הפריעו ואחריהם הבריטים מנעו. זה מה שלימדו אותי בבית הספר. כדאי לעזוב לרגע את הזיכרון ולהתמקד בהיסטוריוגרפיה ולבחון את תופעת ההגירה הכללית מאירופה במאה ה-19 ואת ההגירה היהודית כחלק ממנה.
העלייה לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נערכה בתקופת ההגירה הגדולה מאירופה לארצות המערב ולעולם החדש. מראשית המאה ה-19 עד מלחמת העולם השנייה נדדו כ-65 מיליון נפש, מתוכם כ-4.5 מיליון יהודים אל ארצות מרכז ומערב אירופה ומשם אל ארצות העולם החדש ביבשות אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה. רוב המהגרים היהודים היגרו מארצות מזרח אירופה אל ארצות הברית. מיעוט קטן מאד, אפסי, מתנועת המהגרים היהודים הגיעו לארץ ישראל ע"מ להשתקע בה בשנות העלייה הראשונה והשנייה.
בין סיבות ההגירה ההמונית הכללית מערבה, היו הגידול הדמוגרפי המהיר באוכלוסיית אירופה והמצוקה הכלכלית בעקבותיו; אוכלוסיית המהגרים היהודים מאירופה (שפנו ברובם הגדול לאמריקה) כללה ברובה משפחות שקיוו להימלט מהאפליה ומהרדיפות בארצות מוצאם במזרח אירופה ולשפר את ביטחונן האישי והכלכלי.
היקף העלייה לא"י מאז 1882
החל בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה כאמור, הפכה מזרח אירופה למקור ההגירה היהודי העיקרי, ושיעורי ההגירה מאזור זה היו גבוהים משהיה ידוע לפני כן. 44 שנות הגירה סימנו את תחילת שקיעתה של יהדות מזרח אירופה ואת ראשית היווצרותן של קהילות יהודיות חדשות ברחבי העולם. הבולטות והחשובות בהן הן יהדות ארצות-הברית ואחריה יהדות ארץ ישראל. לא יהיה זה מוגזם להגדיר תקופה זו כ'מהפכה שקטה', אשר מחולליה היו מהגרים מן השורה שהביאה לידי תמורה של ממש בחיי העם היהודי.
1,700,000 מהגרים יהודים הגיעו לארצות-הברית בשנים 1914-1881, כ-33 שנים. לארץ-ישראל הגיעו בשנים ההן, על פי הערכה, 60,000 איש בקירוב. אגב, חלק לא גדול מאלה הגיעו מתימן. המספר הזה לא מציין את 10,000-13,000 היהודים שחזרו מא"י משום שלא הצליחו להיקלט. רק מיעוט קטן מקרב העולים, 1,000- 1500 איש, היו חדורי אידאולוגיה סוציאליסטית-לאומית. גרעין אידאולוגי זה, על אף מספרו הקטן, פחות ממספר ממשתתפי הפגנה "בעד ו"נגד" הרווחת כיום במקומותינו, השפיע רבות על היישוב בארץ ישראל.
[בתמונה: רוב המהגרים היהודים - כמו מהגרים רבים אחרים - היגרו מארצות מזרח אירופה אל ארצות הברית... התמונה היא נחלת הכלל]
ערב מלחמת העולם הראשונה מנה היישוב היהודי הישן והחדש בארץ ישראל כ-85 אלף נפש. רוב העולים באו לארץ ישראל בעקבות זיקתם להיסטוריה ולתרבות היהודית והרצון לשפר את חייהם בארץ החדשה. מהם היו שוחרי התנועה הציונית שהכירו את פועלו של בנימין זאב הרצל, מהם שהשתייכו לתנועות סוציאליזם וקומוניסטים באירופה, השתתפו במהפכת הנפל באימפריה הרוסית ב-1905, וידעו על הפוגרומים שהתחוללו במזרח אירופה בסביבות שנה זו.
חלק מהפועלים התארגנו בשתי מפלגות בשם: "הפועל הצעיר" "ופועלי ציון", בהן היו חברים דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, לוי אשכול, יצחק טבנקין וא.ד. גורדון. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הישוב היהודי הצטמצם ובסוף המלחמה הישוב היהודי מנה בקושי כ-55 אלף נפש.
[בתמונה: בן גוריון ויצחק בן צבי, תלמידים למשפטים באיסטנבול, 1212. התמונה היא נחלת הכלל]
העלייה השלישית, 1918-1923, הייתה גל עלייה גדול לארץ ישראל עם סיום מלחמת העולם הראשונה. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.
העלייה הרביעית 1924, הייתה העלייה ההמונית הראשונה, כ-80,000, בעיקר מארצות מזרח אירופה, מחצית העולים מפולין והשאר מברית המועצות, רומניה וליטא. מתימן ומעיראק עלו 12% מכלל העלייה הרביעית. אחת הסיבות להגעתה מאירופה לא"י - עקב שינוי מדיניות ההגירה בארצות הברית והקטנה דרסטית של מכסות ההגירה אליה בחוק ג'ונסון-ריד בשנת 1924! נראה שאם לא היו הגבלות חמורות על ההגירה לארה"ב, לא הייתה גדלה ההגירה לא"י.
בעלייה החמישית, בשנות ה-30 עלו מעל 250,000 יהודים בעקבות התמורות האנטישמיות בגרמניה ובכל אירופה.
עם תחילת מלחמת העצמאות חיו בא"י כ-700,000 יהודים ובמהלך המלחמה נוספו עוד כ-100,000.
[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]
ב-1939 היו 16.7 מיליון יהודים בעולם. מהם 440,000 בא"י, 3,6% מיהדות בעולם. במלחמת ששת הימים חיו בא"י 2,4 מיליון יהודים מתוך 13,5 מיליון שהם 18% מהעם היהודי. ב-1990 חיו בישראל 4,8 מיליון יהודים שהם פחות משליש מהיהדות בעולם. ב-2012 חיו בישראל קרוב ל-6 מיליון שהם 43% מהעם היהודי. כיום ככל הידוע, רוב היהודים שבעולם חיים בישראל ופחות מאלה בקהילות כמו ארה"ב וקנדה ביחד. (הנתונים מאת פרופ' סרג'ו דלה-פרגולה, יהודי וישראלי, פרופסור לדמוגרפיה)
המשמעות לעתיד מצביעה כי היהדות בעולם מחוץ לישראל הולכת ומתמעטת ויש רבים הסוברים שהיא תעלם, עד לכדי זיכרון ישן שישרוד בקושי. מדינת ישראל תהיה הישות היהודית הממשית, כמעט בלעדית בעולם. הקשר בין יהדות ארה"ב לישוב היהודי בא"י, שהיה הדוק מאד עד הדור האחרון ויכולתה של המדינה הצעירה לשרוד את מלחמת העצמאות ובשנים הראשונות אחריה בתמיכת יהדות ארה"ב - נזנח ע"י ממשלות ישראל. מה משמעות התהליך הזה, המתקיים מול עיננו, המשנה את תמונת ואולי את מהות היהדות, שהייתה נוכחת בעולם מימי העולם העתיק, עוד לפני חורבן בית שני ועד ימינו אלה? איך תראה היהדות אשר הייתה נפוצה באגן הים התיכון עוד לפי חורבן בית שני, ובכל העולם מאז ועד היום כאשר תישאר רק במדינת ישראל?
עלייה או הגירה - מסקנה אודות ה'טרמפ' הראשון:
מושג צמוד למסע הציוני הוא "עליה". בילדותי ובנערותי המבוגרים למדו אותי כי כל היהודים באירופה רצו לעלות לא"י אבל הטורקים ואחריהם הבריטים לא נתנו. גם לימדו אותי כי כל העולים לא"י שאפו לציון להגשמת חזון חידוש הממלכה היהודית בא"י. חוששני שלא כך הייתה המציאות. בשביל להבין את העבר ואת תוצאות העבר על ההווה – צריך להתעמת עם המושג "הגירה". אגב, אחד מהסמלים החשובים במסע הציוני הוא המושג "עליה" שמקורו בתנ"ך בשיבת בני יעקב ממצריים לארץ כנען, מושג שהתחזק בעליות הראשונות של יהודים מאירופה לא"י. המושג "עליה", מעבר למשמעותו המעשית, משמש כסמל לרעיון הציוני. לעיתים לסמלים יש כוח מניע ואתוס משתף ומוסכם.
המושג הגירה מתייחס למעבר של בני אדם אם מרצון, מבחירה, מכורח, או מאידאולוגיה, או חיפוש אחר הזדמנויות חדשות, לארצות אחרות. לעיתים ההגירה מקורה במלחמה, מאסונות טבע (כמו באירלנד במחצית המאה ה-19, שם כימשון תפוחי-האדמה גרם לרעב מתמשך, בו מתו קרוב למיליון בני אדם ומספר דומה היגר לארצות דוברות אנגלית בעולם), או מרדיפות של מגזר נחות באוכלוסייה. להזכירכם, הייתה גם הגירה של מיליונים באמצעות סחר עבדים.
בתחום החברתי והתרבותי, יוצרת ההגירה מפגשי תרבויות ומקרבת אורחות חיים שונות. לעיתים תהליך זה מפרה את החברה והתרבות ובמקביל יוצר מתיחויות מרובות ומביא לתוצאה של אפליה. לעיתים קרובות המהגר נאלץ להינתק מערכי תרבות, לשון ואורחות חייו במדינה ממנה בא, ואז נוצר מתח קשה בין העבר להווה.
אם קבוצת המהגרים שווה מבחינה סוציו-אקונומית לאזרחי המדינה, לרוב ההבדלים קלים לגישור. אולם אם קיימים הבדלים משמעותיים מבחינה כלכלית ומעמדית הם עלולים להיהפך לאובייקטים של ניצול. אם מצבה הסוציו-אקונומי של האוכלוסייה המהגרת טוב יותר מאשר בקרב האוכלוסייה המקומית, האוכלוסייה המהגרת עלולה לטפח יחס התנשאות כלפי האוכלוסייה הוותיקה בארץ אליה היגרו.
מחקרים מראים כי רמת האושר של מהגרים בתחום איכות החיים נמוכה מזו של ילידי, או ותיקי המקום, גם כאשר רמתם הסוציו-אקונומית זהה ושאר המשתנים זהים. זוכרים את הסצנה הקומית המצולמת לטלוויזיה של אורי זוהר ואריק איינשטיין על העולים המגיעים לנמל יפו? (הדוגמה של הסופר אמנון שמוש, שהובא/הוברח ע"י אנשי פלמ"ח מסוריה וחונך בקיבוץ מעין ברוך; הוא טען שהוא וחבריו לא סבלו מהפליה, הקיבוצניקים הקולטים הוותיקים אמרו: "אתם תגדלו ותהיו כמונו". אבל מה לעשות? לא יכולנו להיות כמותם, ודאי שלא מיד).
אם תבחנו את המסע הציוני מתחילתו ועד היום באמצעות המושג "הגירה" – ההיסטוריוגרפיה תהיה שונה עד מאד מהמושג "עלייה". המסקנה המתבקשת - שה'טרמפ' הראשון שהסתיים לקראת 1947 הובל ע"י ההנהגה הציונית ומוסדותיה, אלה שפעלו מחו"ל ואלה שפעלו בתוך א"י, שנשענו והפעילו מיעוט אידאולוגי קטן מאד, שחתר להתיישבות עם ראיה טריטוריאלית מרחיקת ראות לקראת מדינה בעתיד. הם ניצלו את גלי ההגירה היהודית המצומצמת, משום שרובה פנתה לאמריקות ולשאר העולם ויצרו, עיצבו וטפחו תשתית למדינה שרוב יהודי העולם כלל לא חשבו עליה.
האם עלינו לתקן את הזיכרון אודות המושג "עלייה" לטובת המושג "הגירה"? כלל לא. הזיכרון חשוב מאד משום שהוא הקוהזיה של הפרט והחברה, הוא האתוס החברתי והלאומי. אבל ראוי לבחון את המסע הציוני גם דרך ההגירה, משום שעדיין היא לא הסתיימה, ראו את העלייה מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה. אמנם אנו לאום אחד, אבל הוא מפולג ומפוצל עד מאד לקהילות שלהן עבר נפרד, מסורות שונות, וניסיון חיים שונה. ספק גדול בעיני האם הפרקטיקה הדתית היהודית היא גורם מאחד. נראה שדווקא מפריד ומרחיק. אחרי 70 שנים, החברה הישראלית שהיא לאום אחד – שסועה, כנראה לעוד עשרות שנים. זו תופעה מוכרת בעולם בה מדינה הוקמה על בסיס הגירה.
המושבות החדשות
גדולתה של העלייה הראשונה היא ההתיישבות שתכליתה לחיות מחקלאות במושבות מאורגנות. אנשי העלייה הראשונה הקימו 32 מושבות וחוות חקלאיות, 28 קיימות בשטח מדינת ישראל עד היום, רובן כערים, שבהן התפרנסו אז מעמל כפיהם כ-5,000 נפש. המושבות שרטטו את הפריסה הגאוגרפית ואת התשתית הכלכלית והתרבותית שהעלייה הזו בנתה עבור העתיד.
בשנות התקופה הוקמו בקרב היישוב מספר מוסדות שלטון פנימי; בשלהי התקופה הוקמו מוסדות ציוניים פיננסיים, כמו אוצר התיישבות היהודים, 1898, בנק אנגלו-פלסטינה וקק"ל ב-1901. בשנת 1903 נערכה "הכנסייה" בזיכרון יעקב, ביוזמת "הוועד האודסאי" בראשות מנחם אוסישקין ובראשות הרופא ד"ר הלל יפה, שבה ניתן ייצוג לארגונים שהוקמו על ידי אנשי העלייה הראשונה.
[בתמונה: מנחם אוסישקין ראש הקק"ל משמאל, וד"ר הלל יפה מימין. התמונות הן נחלת הכלל]
האדם היהודי החדש בא"י – תופעה שלא הייתה אופיינית לתופעת הקולוניזציה העולמית
התופעה שאפיינה את תקופת העליות השנייה והשלישית, עד 1948, הייתה עליית עילית חברתית ופוליטית של יהודים, כמעט כולם ממזרח אירופה, עילית חדורה אידאולוגיות חלוציות אשר הרעיונות המובילים היו התיישבות בכל מקום שאפשר בא"י, התיישבות שיתופית – הקבוצות, הקיבוצים והמושבים. השקפת העולם של העילית הזו, שלא נפרדה לחלוטין מהסביבה הדתית, אבל הנטייה הייתה לחילוניות יהודית ובשתי מילים – האדם החדש או היהודי החדש, שהתנתק מאורח החיים המסורתי והמקובל ליהודים במזרח אירופה ובמרכזה.
העלייה השלישית שמוביליה היו מנהיגים צעירים מהעלייה השנייה הייתה חדורה תפיסה לאומית וחתירה למדינה ברבות הימים. זו הייתה תחילת הישוב המאורגן. הנהגות הישוב המאורגן הקימו מוסדות ביצועיים, חברתיים, פוליטיים וכלכליים שהיו לתשתית המדינה עד ליסודה וגם אחריה: לציון מיוחד ראויים המשרד הארצישראלי בראשותם של ארתור רופין ויעקב טהון, שהוקם ב-1908 שהיה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ, תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, רכישת קרקעות, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, עזרה בהדרכה ליישובים קיימים ועזרה לפועלים.
[בתמונה: ארתור רופין (משמאל) ויעקב טהון. התמונות מותרות לשימוש חופשי]
אזכיר את חברת הכשרת הישוב, 1908, שרכשה אדמות עליהם הוקמו ערים בארץ ישראל. ב-1920 נוסדו ה"הגנה", ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וקופת החולים הכללית. אלה היו מוסדות ביצועיים בעלי תפיסה חברתית סוציאליסטית. נוסיף לאלה מוסדות שקמו עוד קודם, כמו הקק"ל, הסוכנות היהודית, קרן היסוד, מוסדות פיננסיים-בנקים ובהמשך קואופרטיבים לתחבורה ולתעשייה. המוסדות הללו הם שהעניקו תוכן מעשי לציונות המדינית אותה הטווה הרצל. אלה היו מוסדות מעשיים עם יכולות ביצוע מרשימות.
ראוי להעיר שמנהיגי העלייה הראשונה וגם השנייה, גם אם חלמו, לא נשאו את דגל הקמת המדינה. זה עדיין היה רחוק מהם כרחוק דור. והרי הצהרת בלפור אמרה "בית לאומי", לא מדינה. רעיון והיגיון המדינה החל עם העלייה השלישית שנשאה את הצהרת הלורד בלפור שאושרה שנית ע"י וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות, שביקר בא"י ב-1921 והתרשם לטובה מהמפעל הציוני. תזכורת; צ'רצ'יל היה חסיד מושבע של בריטניה הקולוניאליסטית ורק טבעי היה שהתרשם מאנשי אירופה, יהודים במקרה זה, הפונים לארץ חדשה עבורם.
[בתמונה: 1921, שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל (מימין) נוטע עץ באתר האוניברסיטה בהר הצופים, משמאלו הנציב העליון הרברט סמואל]
כאן אני מבקש להעיר על המוסדות וחלקן במלחמת העצמאות. הזיכרון הישראלי משייך את ההצלחה במלחמת העצמאות לגבורת הלוחם היהודי-ישראלי של אז, שהונע ע"י הכורח הקיומי והצורך להקים מדינה ליהודים באשר הם. מבלי להפחית מערכם של לוחמי מלחמת העצמאות, הלוחמים הירדניים לא נפלו מהם, ארבע החטיבות העיראקיות הן שהביאו לבטן הצרה של ישראל בסוף המלחמה, החיילים המצריים לחמו היטב במצבים של מגננה, והצבא הסורי פינה את המובלעת שהחזיק במשמר הירדן רק בהסכם שביתת הנשק. ההישגים של הישוב, של "ההגנה" וצה"ל אחריה במלחמה נגד הצבאות הערביים, התבססו על הצלחת מלחמת האזרחים בא"י שהחלה ב-30 לנוב' 47' עד 15 במאי, 48'. החלק של מוסדות הישוב היה קריטי. הקואופרטיבים לתחבורה ששינעו את הצבא, מנגנוני הגיוס שיצרו צבא שמנה 107,000 חיילים בסוף המלחמה. מוסדות הרכש של ציוד צבאי בחו"ל. תעשייה שיצרה את צורכי הצבא ושרותי רפואה חיוניים. שלא להחמיץ את הארגונים הכלכליים והכספיים של הישוב בארץ ובחו"ל שממנו את המלחמה ובולטים בין אלה – הארגונים היהודיים בארה"ב שהזרימו מיליונים כל הזמן.
הטרמפ השני: הקמת מדינה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה
מלחמת העולם סיימה את העידנים הקולוניאליים בני 400 שנה. בריטניה כמעט פשטה את הרגל בגלל המלחמה. אני תוהה מי מכם יודע כי ב-1946 שררה מצוקה קשה ביותר בבריטניה, לאזרחים רבים עד סף רעב. צרפת, אף שהתמוטטותה חסכה ממנה אבדות כבדות, איבדה את כוחה במושבות והובסה קשות בווייטנאם ואחר כך באלג'יר. איטליה נותרה ללא מאחז מעבר לים וכך גם הולנד שמשלה באינדונזיה העשירה. בלגיה איבדה את אחיזתה באפריקה. אמנם עברו עוד 10 או 15 שנים עד שהמדינות הקולוניאליות נפרדו סופית מהמושבות, אבל כל זה כתוצאות מלחמת העולם השנייה. כתּוֹפָעַת לְוַואי, מלחמת העולם השנייה הביאה לבְּשֵׁלוּת ולכוח לתנועות שחרור לאומי בכל רחבי העולם.
התמוטטות הקולוניאליזם הביאה מיד לתביעת עצמאות ועפי"ר באמצעות לחימה עבור עצמאות וזה הצליח בכל העולם. הראשונה שזכתה בעצמאות הייתה הודו שהשתחררה מבריטניה, שיצרה שתי מדינות ב-1947.
[לקובץ המאמרים באתר, 'ייצור ידע' בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה, לחצו כאן]
[בתמונה: הודו מקבלת עצמאות. גיליון חגיגי של 'הטיימס של הודו'...]
מיד אחריה, השנייה, הייתה התנועה הציונית שהצליחה בדרך מדינית בעיקר, יותר מאשר בדרך צבאית, להשיג הכרת העולם במדינה ולממש אותה ב-1948 באמצעות כוח צבאי סדיר שכמעט לא היה אז כדוגמתו לתנועות שחרור בעולם. האם כל יהודי א"י של אז תמכו במדינה עצמאית לאלתר לפי תוכנית החלוקה? לא בהכרח.
הפולמוס על תכניות החלוקה ועל הגבולות בתקופת המנדט הבריטי:
כיום הגלובוס מתחלק ליותר ממאתיים מדינות ריבוניות ועדיין לאחר סוף עידן הקולוניאליזם נותרו בעולם כ־862 קהילות בעלות ייחוד אתני ושאיפה להגדרה עצמית, שלא זכו לכך. גם אם הקהילות הללו מרוכזות כל אחת באזור אחד, אין להן בעלות על טריטוריה משלהן ולכן אין להן מדינה.
החל מ-1937 ועד סוף 1947 השאלה המדינית המרכזית איתה התמודדה התנועה הציונית הייתה כעין עסקת חליפין בין טריטוריה וגבולות מצד אחד, לבין השגת ריבונות מדינית - דהיינו, הקמת מדינה, מצד שני. ניתן להציג את הדילמה במונחים של "שטחים תמורת ריבונות״.
בתנועה הציונית בארץ ובעולם הייתה גישה אחת שאמרה שיש לשקול את חשיבות הטריטוריה והגבולות במונחים אינסטרומנטליים של כדאיות - עלות לעומת תועלת; שכן השגת הסכמה בריטית בתחילה ואחריה הסכמה בין-לאומית להקמת מדינה יהודית תהיה אפשרית רק אם ההנהגה הציונית תסכים לחלוקת ארץ ישראל. כלומר, שלטון עצמי חשוב יותר מהיקף השטחים עליהם תוקם מדינה.
גישה שנייה שהיו לה תומכים חזקים למדי, הייתה אקסיומטית, כלומר א"י בגבולות המנדט הבריטי שאינה מחייבת הוכחה - זיקה של קשר דם, קדושה, לאום והיסטוריה שאי-אפשר להתפשר אודותיה, או אפילו להתווכח עליהן.
בן גוריון היה נציג מובהק של התפיסה הראשונה. חלוקת הארץ לפי המלצת ועדת פיל מ-1937 הקצתה לישוב היהודי 17% מא"י המנדטורית והשארת ירושלים בשליטה בריטית. בן גוריון בילה לילה שלם בקריאת דוח' ועדת פיל. למחרת הפתיע את מקורביו באמרו שהדו'ח של ועדת פיל חיובי בעיניו. כאשר העירו לו על השטח המצומצם ועל שאר הבעיות, השיב: "ראיתי בדוח' את המדינה". למרות התנגדות קשה גישתו היא שהתקבלה; קודם מדינה, השטח והגבולות יקבעו בהמשך. כלומר, לא לדרוש "הכל או לא כלום". מכאן תבינו שהגישה שהתקבלה 10 שנים לפני מלחמת העולם, אותה הובילה הנהגת הישוב המאורגן, היא שהכשירה את ה'טרמפ' השני של התנועה הציונית – תוכנית החלוקה. 
[בתמונה: ריאליזם ותפיסה מפוכחת; גולדה מאיר ודוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לע”מ]
בן גוריון על "ארץ ישראל השלמה" אחרי קבלת ההחלטה באו"ם להקים שתי מדינות בא"י
4 בדצמבר, 1947, "גבולותיה של המדינה היהודית:
לא ניתן לנו כל מבוקשנו --- וצומצם השטח של מדינת ישראל. איני יודע למה מתכוונים אלה המתאבלים על "שלמות הארץ". הארץ הייתה "שלמה" רק בידי כובשים זרים ששלטו על הארץ והארצות השכנות גם יחד. גבולות הארץ בשלטון היהודים - החל מימי השופטים וגמור בבר-כוכבא - השתנו בלי הרף, ואין הרבה מושגים פחות ברורים ומסוימים מהמושג גבולות "היסטוריים". מימים קדומים היו גבולות העצמאות היהודית נסוגים ומתקדמים לפי התמורות המדיניות שלא פסקו, וגם מידת העצמאות לא הייתה מתמדת. אולם ברור שהשטח אשר עליו חלה הצהרת-בלפור לפני שלושים שנה היה גדול פי ארבעה. ואפילו שטח "הבית הלאומי" לפי המנדט של 1922 היה כמעט פי שניים מהשטח שהוקצה עכשיו למדינה היהודית. ירושלים, לב האומה וההיסטוריה היהודית, ניתנה תחת משטר בינלאומי, והיא סגורה מכל עבריה בשטחים שנמסרו למדינה הערבית. אזורי ההרים בגליל ניטלו מאתנו כמעט כולם, והפסדנו על-ידי כך לא רק שטחי התיישבות, אלא גם מקורות בריאות ואיתנות. למעלה משלושים ישובים חקלאיים הועמדו מחוץ לתחומי מדינתנו, והתוו למדינה גבולות משונים ומוזרים.
בשטח המוקצה למדינה היהודית נמצאים עכשיו למעלה מחמש מאות ועשרים אלף יהודים (מחוץ ליהודי ירושלים – שגם הם יהיו נתיני המדינה) ובערך שלוש מאות וחמישים אלף לא-יהודים, כמעט כולם ערבים. עם הצטרפות יהודי ירושלים תמנה אפוא המדינה היהודית בשעת ייסודה כמיליון תושבים, מהם קרוב לארבעים אחוז לא-יהודים. הרכב זה אינו מהווה יסוד יציב למדינה יהודית. ויש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה.
בהרכב זה אין אפילו ביטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי. ---, אין מדינה יהודית יציבה ושרירה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחוז בלבד, ורוב זה מורכב רק משש מאות אלף יהודים. הועמדנו בפני גורל חדש – אנו עומדים להיות שליטים בגורלנו. דבר זה מחייב גישה חדשה לכל שאלות חיינו. אנו חייבים עכשיו לבדוק כל הרגלי המחשבה שלנו, כל מערכות כלי פעולתנו עד כמה הם הולמים עת עתידנו החדש. שומה עלינו לחשוב במושגים של מדינה, במושגים של עצמאות, במושגים של אחריות מלאה על עצמנו – וגם על אחרים".
[מפת גבולות החלוקה משמאל היא נחלת הכלל]
אני מציע להתייחס כיום ברצינות מעמיקה להבנת המציאות וההשלכות לעתיד לפי משנתו של בן גוריון. א"י השלמה הוא מושג עמום, מטפורי, ולפי דבריו של ב"ג אודות ההרכב הדמוגרפי – אפילו מסוכן כיום.
להזכיר, גבולות הצעת החלוקה שאושרו באו"ם ב-1947 כללו כ-15,000 קמ"ר שהם 55% בקירוב משטחה של א"י המנדטורית. השפה בישוב היהודי המגולמת בוויכוח המדיני אז הקדימה ב-30 שנה את זו שהופיעה אחרי 1967: "ארץ אבות", "זכויות היסטוריות", "גבולות טבעיים", "גבולות ביטחון", "א"י השלמה", "הארץ המובטחת", "פשרה", "שטחים תמורת שלום", "שתי גדות לירדן", ולעומתן "שתי גדות לירקון", "תסביך מצדה", "טרנספר" ודומיהן.
להחלטת האו"מ בנוב' 47' היו מתנגדים בישוב היהודי בארץ. הבולטים ביניהם היו מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית שהייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית ומייסדה והוגה הדעות המרכזי שלה שעמד בראשה, היה זאב ז'בוטינסקי.
הזרם הפוליטי והחברתי השני שהתנגד לחלוקה היה "הקיבוץ המאוחד" בהנהגתו של יצחק טבנקין, שתפיסת עולמו הייתה עליה יהודית משמעותית שתדחוק את ערביי א"י עד להקמת מדינה יהודית גדולה שבה רוב יהודי מכריע. לתפיסתו, המשך מפעל ההתיישבות שהוא היה בין מייסדיו - הוא שיביא למדינה הרצויה. הוא לא האמין בתפיסת הרע במיעוטו עכשיו כעדיף על השאיפה הרחוקה לעתיד.
גם הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר התנגד לתכנית החלוקה. הנהגתו העדיפה מדינה דו-לאומית שבה שוויון זכויות וחובות ליהודים וערבים כאחד, דהיינו – שיתוף יהודי-ערבי להקמת מדינה ריבונית במקום המנדט הבריטי. במאבק הפנימי הזה הכריעה התפיסה אותה הובילה מפא"י לחלוקה בלית ברירה, כאפשרות פעולה מעשית היחידה אחרי מלחמת העולם, ובה תמכה גם הנהגת יהדות ארה"ב. (הערה על הדמיון להיום?)
עוד תנועה שהתנגדה להקמת מדינה יהודית בא"י הייתה אגודת ישראל (אגו"י) שהייתה אז ארגון יהודי אורתודוקסי שנוסד ב- 1912 ומטרתה הייתה לפתור ברוח התורה והמצוות את כל השאלות שתעלינה יום-יום על הפרק בחיי עם ישראל, כשהיא מונהגת על ידי מועצת גדולי התורה המורכבת מחשובי הרבנים מבין תומכיה. בתנועת זו התנגדו באופן גורף לתוכנית החלוקה. עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה. טענו שארץ ישראל שחסר בה שַׁעַל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול, וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה.
הערה שלי, בצרוף מידה קלה של גיחוך, אין לנו במסורה התוויית קווי גבול מדויקים אלא אזכור של מרחבים. סופו של דבר, מאז תחילתו של המסע הציוני ועד ימינו, "ארץ ישראל השלמה" היא זו של המנדט הבריטי...
מדינת ישראל בסיום מלחמת העצמאות
שימו לב שההישגים הצבאיים במלחמת העצמאות הרחיבו את תוכנית החלוקה. דהיינו, קודם מדינה ואחר כך הרחבת הגבולות במידת האפשר.
[מפת תוכנית החלוקה, 29 בנוב', 1947. המפה היא נחלת הכלל]
ה'טרמפ' השלישי, האם החמצנו אותו? מדינה מתוקנת – מה חסר בה, או שמא לא הצלחנו?
אשתמש בשילוש – לאום, טריטוריה ומדינה. אנחנו לאום, יש לנו טריטוריה ושני אלה יוצרים אפשרות להקמת ולקיום מדינה. כך זה היה ועדיין קיים בכל העולם. הטרמפ האפשרי השלישי להבנתי – איזו מדינה יצרנו ועדיין יוצרים? חוששני שזה היה הטרמפ הציוני השלישי ואני תוהה האם החמצנו, או אנו מחמיצים. לא פתרנו, אולי משום שלא התמודדנו באותו להט שהוביל להקמת מדינה עם שאלות היסוד של המדינה.
[בתמונה: הגדה המערבית-יהודה והשומרון, מפת אזורי A, B ו-C לפי הסכמי אוסלו, איך מותחים גבול בבלגן הזה? לטראמפ פתרונים]
- למדינת ישראל אין חוקה. היסטורית, המסורת היהודית וניהול החיים כפי שהתהוו בקהילות ברחבי העולם לא התפחתה ולא עוצבה לסביבה של מדינה ריבונית, אלא לסביבה דתית. בהיעדר חוקה למדינת ישראל - שיטת הממשל סובלת מבעיות מבניות ומהותיות.
- המדינה כמושג בעל ערך עליון או המדינה כמסגרת המסדירה את חיי אזרחיה.
- מדינת העם היהודי - מדינת לאום בהכרזה, ומדינה בה חיים בפועל שני לאומים.
- לא הופרדה הדת מהמדינה.
- לא הסכמנו על גבולות עד שנאלצנו, ועדיין לא סיימנו להתוות גבול.
- במשך מאות שנים הכמיהה היהודית לא"י נישאה על קדושת הארץ. המסע הציוני התייחס לקרקע כבסיס לקיום לפרט ולחברה. בתחילה התחלנו לגאול את האדמה וליישבה. בדור האחרון קדושת האדמה גברה על מושג הקרקע כבסיס לקיום. הזנחנו את האדמה לאחרים.
- צבא העם או צבא רבע העם.
- השותפות עם יהודי העולם – מה משמעותה כיום.
הקבוצה היהודית עליה הושתתה מדינת ישראל, במהלך 72 שנים, אמנם בנתה מדינה. אני תוהה האם איבדנו את היכולת לפתור את שאלות היסוד המהותיות הקיימות במדינת ישראל? את כל אלה אני משאיר כשאלות לכולנו.
![[בתמונה: בן גוריון ויצחק בן צבי, תלמידים למשפטים באיסטנבול, 1212. התמונה היא נחלת הכלל]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:David_Ben-Gurion_and_Yitzhak_Ben_Zvi_as_law_students_in_Turkey_D683-118.jpg){kind=link}
![[מפת גבולות החלוקה משמאל היא נחלת הכלל]](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%94#/media/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:PartitionPlan1947.PNG){kind=link}