אודי מנור: 76 שנים לכ"ט בנובמבר

תקציר: חג כ"ט בנובמבר שמח לעם ישראל. אמנם כתבתי בנושא לא פעם ולא פעמיים, ואפילו במעריב, אבל אני מספיק מודע לעצמי כדי להבין שגם אם אני נורא חכם וכן הלאה, לא כולם קוראים ומי שקראו אולי לא זוכרים. אז הנה זה שוב, לא בקיצור אולי, ועם קצת תוספות. לפני 76 שנים התקבלה בעצרת האו"ם הצעת החלוקה המוכרת גם במספר 181…

[בתמונה: כ"ט בנובמבר... העם יצא לרחובות עם היוודע ההחלטה. התמונה ניתנת לשימוש חופשי]
[בתמונה: כ"ט בנובמבר... העם יצא לרחובות עם היוודע ההחלטה. התמונה ניתנת לשימוש חופשי]

[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור] [לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה.

פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה.

[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]

*  *  *

חג כ"ט בנובמבר שמח לעם ישראל. אמנם כתבתי בנושא לא פעם ולא פעמיים, ואפילו במעריב, אבל אני מספיק מודע לעצמי כדי להבין שגם אם אני נורא חכם וכן הלאה, לא כולם קוראים ומי שקראו אולי לא זוכרים.

אז הנה זה שוב, לא בקיצור אולי, ועם קצת תוספות. לפני 76 שנים התקבלה בעצרת האו"ם הצעת החלוקה המוכרת גם במספר 181.

התקבלותה בעצרת האום משמעותה היא שמדובר בהחלטה שאיננה מחייבת ושמימושה תלוי בהסכמת הצדדים הנוגעים בדבר. כידוע, הצעד היהודי חגג ברחובות ואילו הצד הערבי המשיך להתכונן לממש את הבטחתו לפני קבלת ההחלטה, להטביע אותה בדם אם תתקבל.

כן, כן, כל השאר היסטוריה כפי שאומרים, אבל על ההיסטוריה הזו מתווכחים עד היום ועל כך משהו קטן בהמשך. כי לפני זה כדאי להזכיר לגבי תוכן ההחלטה כמה דברים שמשום מה נשכחים מדי פעם על ידי אנשים טובים מכל הצדדים.

[בתמונה: יהודים עולים על משוריינים בריטים במהלך שמחת כ"ט בנובמבר. התמונה ניתנת לשימוש חופשי]
[בתמונה: יהודים עולים על משוריינים בריטים במהלך שמחת כ"ט בנובמבר. התמונה ניתנת לשימוש חופשי]

עצרת האום החליטה על חלוקת ארץ ישראל המנדטורית, 'פלשתינה' בלשון הגויים, לשתי מדינות לאום: מדינה יהודית (כך. Jewish state) ומדינה ערבית (כך: Arab state).

במדינה היהודית אמור היה להיות רוב יהודי ומיעוט ערבי. במדינה הערבית: רוב ערבי ומיעוט יהודי. שתי המדינות אמורות היו להיות קשורות מבחינה כלכלית, כיחידה אחת.

אדרבא, החשיבות שייחסו אז 'בעולם' לתפקיד הכלכלה בטיפוח תנאים של חיבה הדדית או לפחות תנאים של שלום, הייתה כל כך גדולה, שבהחלטה הוכנס אלמנט מדהים לכשעצמו. אתם יושבות? אתן יושבים? הנה זה בא:

'תוקם ועדה כלכלית' כתוב בתוכן ההחלטה (הציטוטים מהראש, הנוסח המלא נמצא בכמה וכמה וכמה מקומות, גוגל איט), 'בת תשעה חברים: שלושה ערבים, שלושה יהודים, שלושה או"מניקים. תפקיד הועדה הוא לבדוק...' - אתם יושבים?!! - 'כיצד העלייה היהודית למדינה היהודית תשפיע כלכלית...' - אתן יושבות!?? - 'על התפתחותה של המדינה הערבית'.

כן. ככה. מראש הציעו יוזמי 181 להגביל את הריבונות היהודית לממש את סיבת הסיבות כולן לעצם קיומה של ציונות ושל סכסוך - העלייה וההתיישבות - על פי ההתפתחות הכלכלית בצד הערבי (שמבחינתו העלייה וההתיישבות של יהודים לארץ הזו היו הסיבה היחידה להתנגדות לציונות ולא שום קשקוש דתי אחר).

לא. לא מדובר באנטישמיות של האום אלא בהנחה לפיה התפתחות תקינה של המדינה הערבית חיונית לקיום יחסי שלום עם המדינה היהודית, עניין אותו רוצים שני הצדדים (כלומר שלום) ולמעשה כל מייסדי האום. הצעת החלוקה שאישרה למעשה את דוח אונסקופ, ממנו לקוח כל מה שהוצג עד עכשיו, כללה גם מתכון מדויק ליצירתה של דמוקרטיה בכל אחת מהמדינות הללו: בחירות במועדן, הפרדת רשויות, חופש המצפון, זכויות נשים, הכל כולל הכל.

אז בפעם הבאה שאומרים לכם שרעיון 'היהודית-דמוקרטית' מקורו בענייני כהנא ב-1985 תגידו להם שהם מדברים שטויות במקרה הטוב (כי לטעות מותר לכולם) ומשקרים במקרה הרע (והסביר כי כולנו יודעים היסטוריה או לפחות יש לנו את הכלים לדעת אותה).

כך גם באשר לצירוף 'מדינה יהודית'. בפעם הבאה שמשקרים לכם ומסיתים אתכם נגד חוק הלאום 'הפשיסטי', תגידו להם בקיצור '181'.

עד כאן מורשת כ"ט (משחק מלים לא מוצלח על מורשת קרב). דברים שכתבתי וכתבו אחרים חכמים וחשובים ומהוללים ממני. מכאן תוספת קטנה.

יש אגדה אחת שמקורה ב'חוג אורנים' הידוע והמהולל (באמת) לפיה בפני הישוב היהודי עמדו שתי ברירות, שתי דרכים, לנהל את הסכסוך שפרץ לכאורה ב-30 בנובמבר 1947, ביום שאחרי: לצאת למתקפה או להסתפק בהגנה.

מי שהעלה את הדברים על הכתב בפרטי פרטים הוא היסטוריון חכם ומוכשר בשם יורם נמרוד, שכותרת ספרו אומרת הכל: "ברירת השלום ודרך המלחמה":

[משמאל: תמונת כריכת ספרו של יורם נמרוד, "ברירת השלום ודרך המלחמה. התהוות דפוסים של יחסי ישראל-ערב, 1950-1947. אנחנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]
[משמאל: תמונת כריכת ספרו של יורם נמרוד, "ברירת השלום ודרך המלחמה. התהוות דפוסים של יחסי ישראל-ערב, 1950-1947. אנחנו מאמינים שאנו עושים בה שימוש הוגן]

להבדיל מנוכלים בני ימינו, אין צורך לתת דוגמאות, נמרוד הוא היסטוריון רציני שעשה הכל נכון, חוץ מדבר קטן אחד: לשמור על פרופורציות בשלב הפרשנות, פרופורציות בלעדיהן כל פרשנות היסטורית עלולה להפוך מפרשנות סבירה לחוכא ואיטלולה.

לא זה המקום להיכנס לפרטים. אבל עצם ההבחנה בין הגנה פסיבית למתקפה בתנאים האובייקטיביים (כן, יש דבר כזה) ששררו בחורף-אביב 1948 (תקופת המלחמה על הדרכים), היא הבחנה חסרת שחר.

תכנית ד' המשוקצת (על ידי האילן פפאים ושלוחיהם עלי אדמות באקדמיה ובפרהסיה הישראלית) לא רק שהייתה הגיונית וסבירה; אלא שאילולא עמדה על השולחן, או אז היה מקום לזעוק 'מחדל'. התוכנית הזו נשענה לא 'רק' על המצב בחורף 1948, ולא רק על העובדה שרק חכמים בדיעבד כמו נמרוד - או להבדיל פפה - ידעו כיצד תסתיים מלחמת השחרור, אלא בעיקר על הניסיון המצטבר מהעימות האחרון לפני זה של 1948: המרד הערבי של השנים 1939-1936.

17 ישובים עבריים נפלו במלחמת העצמאות. ניצנים, הבית בו נולדתי, הוא רק אחד מהם. ללא תכנית ד' לא היינו יושבים כרגע וקוראים את הפוסט הזה ותוהים (גם אני!!) מתי הוא יסתיים כבר.
[בתמונה: ניצנים ביוני 1948 אחרי הפגזה מצרית. התמונה היא נחלת הכלל]
[בתמונה: ניצנים ביוני 1948 אחרי הפגזה מצרית. התמונה היא נחלת הכלל]

עוד מעט. כי אי אפשר לומר 'חוג אורנים' ולעבור הלאה כאילו לא קרה כלום. יום חג היום ובימי חג נוהגים לספר ביציאת מצרים או ביציאת טו בשבט או ביציאת חנוכה או ביציאת כ"ט.

'חוג אורנים' קם איפה שהוא בתחילת שנות ה-60'. היו ברקע כמה וכמה עניינים, לא לפי סדר החשיבות: המסורת המרקסיסטית וכאב הראש שהתמודדו עימו אנשים שגדלו על מרקס וקיבלו פעמיים סטאלין בתנור; המלחמה הקרה; הסכסוך היהודי-ערבי; והפוליטיקה הישראלית בכלל ותפקידו של בן גוריון בתוכה בפרט.

פרשנות שלי, ואני עומד לחטוף על הראש; אבל, בבלאק פריידי מוכרים נעלי ספורט בזיל הזול כך שאלו שאמורים לקפוץ לי יוכלו לעשות זאת במחיר נמוך. ומחיר הוזלין נמוך מלכתחילה כך שהכל בסדר.

ובכן, הפרשנות שלי היא שמכל ההקשרים הנזכרים (מורשת מרקס, סטלין בתנור, מלחמה קרה, מלחמה חמה, פוליטיקה ישראלית ובן גוריון אחד), בן גוריון היה המנוע המרכזי לפעילותו האינטלקטואלית (המרשימה מאד לכשעצמה והמועילה למדי ברוב מרכיביה) של 'חוג אורנים'.

באחת - העיקרון המארגן היה שכל, אבל כל - ממש כל - מה שעשה בן גוריון, אבל הכל כולל הכל בחזקת הכל כולל הכל בריבוע, פסול, וכל מה שעשו מתנגדיו, לא משנה מאיזה צבע ובאיזו שפה, כבר הופך אותם אם לא לקדושים אז לפחות לראויים למחיאות כפיים.

לא זה המקום להרחיב בנושא, ולאו דווקא מסיבות של צנזורה חלילה (אני לא כה חשוב עד שמישהו בממל"ם או ביל"ם או איך שלא קוראים להם יושב ומפקח על הפוסטים שלי) אבל בקיצור מה שחרפן את אנשי 'חוג אורנים' היה הפרויקט המקהולל בדימונה. הפצצה וכל זה. כתבתי על כך פרק נאה בביוגרפיה על יגאל אלון (ראו תמונה משמאל), ומי שרוצה שישלח לי בקשה אשלח לו את הפרק, ויש כמובן מלומד גדול מאד בתחום זה, אדם רז שמו, שכתב בנושא דברים רציניים ומעמיקים. חלק מהם זמין און ליין. גוגל איט.

[משמאל: כריכת ספרו של אודי מנור, שראה אור ב- 2016 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]
[משמאל: כריכת ספרו של אודי מנור, שראה אור ב- 2016 בהוצאת כנרת זמורה ביתן. אנחנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

בכל אופן, כחלק מתכניתנו 'דיבאג דה דב"ג' (המצאה שלי, ממש כרגע!) אימצו בחוג אורנים את תיזת 'שתי הדרכים' (שלום או מלחמה) שעמדו לכאורה בפני הנהגת הישוב החל מבוקר ה-30 בנובמבר 1947.

נמרוד למעשה אומר שאילו בחרה ההנהגה ללכת בדרכי שלום, תוך כדי מלחמה, המלחמה הייתה מסתיימת בשלום ולא כנקודת מוצא לעוד מלחמה. התיזה שלו מתייחסת לכל המכלול שבין השנים 1947 ו-1950.

כפתור ופרח. אלא שאותו חוג, מתוך אותה מוטיבציה 'דיבאג דה דב"ג', (כן, אני עף עצמי, באמת הברקתי הפעם), מביאים את יגאל אלון, שמסקנתו לכאורה בדיוק אותה מסקנה של נמרוד. שהרי אלון אמר כידוע, וזה בדוק וזה נכון: 'ניצחנו את המלחמה והפסדנו את השלום'.

חזיז ורעם. נמרוד אנטי דבג, אלון אנטי דבג, דבג דבק במלחמה, נמרוד ואלון דבקו בשלום. מי בעד שלום? הטובים. מי בעד המלחמה? הרעים. ארבע רגליים טוב (אלון ונמרוד ביחד אחזו בארבע רגליים), שתי רגליים רע (דבג, גם כשעמד על הראש, החזיק בשתי ידיים\רגליים).

טוב ויפה, חוץ מדבר קטן אחד: נמרוד הסביר לנו באותות ובמופתים, איך במצב שכפו עלינו הערבים ניתן היה לסיים את המלחמה הנוראית הזו שבת אחים גם יחד, איש תחת תאנתו, משמר העמק ליד אבו שושה (את הכדורים שירו השכנים הטובים על הילדים שברחו למעלה הגבעה ירה מן הסתם בן גוריון).

אלון לעומתו כעס עד 1967 על כך שבמציאות המלחמתית שנוצרה לא דאג הצד היהודי לנכבה גדולה יותר שרק על בסיסה ניתן היה לדעתו להגיע לשלום בר קיימא.

אבל הואיל והמטרה היא דיבאג את הדב"ג, בחוג אורנים לא מתבלבלים עם העובדות: בעוד שנמרוד - היסטוריון בדיעבדי - ביקר את דב"ג על כך שעשה יותר מדי מלחמה, הרי שאלון - מצביא צבאי בזמן אמתי, המצביא הצבאי הכי חשוב יש לזכור למרות ההבלים שכתב בנושא לפני שבוע דגנרט חולה נפש אחד שאין טעם לציין את שמו - כעס על בן גוריון על שעשה פחות מדי מלחמה.

[בתמונה: יגאל אלון - כעס על בן גוריון על שעשה פחות מדי מלחמה... מקור התמונה אינו ידוע, והיא נחלת הכלל]
[בתמונה: יגאל אלון - כעס על בן גוריון על שעשה פחות מדי מלחמה... מקור התמונה אינו ידוע, והיא נחלת הכלל]
בדיעבד, קל מאד לתלות אשמים ולחלק מדליות לצדיקים. אנחנו ההיסטוריונים פשוטי העם, אלו שלא קיבלו בטקס חלוקת הדוקטורט כדור של בדולח, בקושי יודעים לספר מה היה, ומסתפקים לפיכך בלשתף את הציבור במה שהם יודעים לומר על השאלה, מה היו ב-1947 יסודות המציאות. אז כ"ט שמח חברות וחברים. ההיסטוריה ממשיכה להיכתב.

המשך יבוא.

[לסדרת מאמרי עצמאות וזיכרון, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

2 thoughts on “אודי מנור: 76 שנים לכ"ט בנובמבר

  1. Pingback: אודי מנור: תקציר תולדות הדמוקרטיה ואנא מועדות פניה - ייצור ידע

  2. Pingback: עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *