שי גולדן: סיפור קצר על מאיר שמגר, ז"ל

[תמונתו של מאיר שמגר היא צילום מסך]

סיפור קצר על מאיר שמגר, ז"ל, שנפטר היום. בשנת 1993, שירתתי כדייל קרקע בחברת "אל-על" ("תרצה לשבת ליד החלון או במעבר, אדוני? כמה מזוודות אתה שולח?" כזה). והוצבתי ב"שירות שלום", שמעניק שירות לנוסעי מחלקה ראשונה ומחלקת עסקים.

באחת המשמרות (הטרמינל הקטן, שהיום מיועד לטיסות פנים וטיסות לואו קוסט - היה הטרמינל היחיד), באחד מימי הקיץ הומי האדם, בהם הטרמינל מתפוצץ מכמות אנשים, והכל עצבניים וחסרי סבלנות, נתקלה עיני ממקום מושבי בדלפק במאיר שמגר עומד בתור לבידוק הביטחוני, כאחד האדם, בחלק של הנוסעים במחלקת התיירים.

איני יודע כיצד הצלחתי לזהותו בתוך הערב רב של הנוסעים, אבל הוא עמד שם, לצד רעייתו, והמתין לתורו. לפי חישוביי, היה עליו להמתין בתור למעלה משעה, עד שיעבור לצ'ק אין ומשם הלאה.

"זה מאיר שמגר שם", הצבעתי עליו ואמרתי לדיילת שישבה לצידי בדלפק. "נשיא בית המשפט העליון!", הוספתי בהתרגשות. ללא מאבטחים. ללא עוזרים. ללא מלווים. רק הוא, ורעייתו, בתור לבידוק הביטחוני. מכיוון ש"שירות שלום" נועד לספק שירות לא רק לנוסעים בעלי ממון לרכוש כרטיסים יקרים, כי אם גם לנוסעים רמי מעמד ובעלי דרג, ניגשתי אליו, כדי להציע לו ליהנות מהשירות שמציעה המחלקה שלנו - מקום בו אין תורים לעמוד בהם והבידוק אורך שניות קצרות, ומשם, במסלול המהיר לדיוטי פרי ולטרקלין "המלך דויד". בכל זאת, נשיא בית המשפט העליון, מיינד יו.

"מר שמגר?", נפניתי אליו, בזהירות, מתוך חשש שאפשר וטעיתי בזיהוי. הוא היה גבוה להפתיע, צנום מאד, אבל עמידתו זקופה. שיערו כסוף ומקליש וכפות ידיו אחזו בעגלת המזוודות. "כן", הוא השיב. "שמי שי, ואני נציג 'שירות שלום', המיועד לנוסעים חשובים. אשמח ללוות אותך לדלפק הבידוק שלנו ולחסוך לך את התור". הוא נתן בי מבט קצר, הייתי אז בן 22, ואמר בשלווה, "אנחנו מרגישים פה מאד בנוח", והתכוון אליו ולרעייתו.

הטרמינל הקטן היה צפוף, סואן, הומה, דחוס, ומאד לא נעים. ההיפך ממקום בו ירגיש פלוני בנח, בוודאי לא אדם מבוגר. "אדוני, זו באמת לא בעיה. אני רק אעביר אותך בידוק בטחוני ואעשה לך צ'ק אין. זה לא משהו נורא מורכב. למעשה, אלה ההוראות שלנו, כאשר אנו מזהים נוסע חשוב, לקדם אותו ולהקל עליו". הוא הביט בי בשלווה ואמר, "ידידי, אני לא נוסע חשוב. אני נוסע כמו כל אחד מהנוסעים כאן. ובאמת, אנחנו בטוב כאן. תודה על הצעתך".

[בתמונה: איפה ישנם עוד אנשים... מאיר שמגר. התמונה היא צילום מסך]

הייתי נבוך ומבולבל. לא היה זה המקרה הראשון בו זיהיתי בתור חבר כנסת או פרצוף מוכר אחר ודגתי אותו מתוך הקהל לטובת קיצור תהליכים זריז ואלגנטי. כולם נעתרו. ללא היסוס. הוא היה הראשון שסירב. "אבל אדוני, אתה נשיא בית המשפט העליון", הזכרתי לו, בפליאה, כמעט בנזיפה. "אני אזרח ישראלי", הוא אמר. "ויש לי כרטיס לנסיעה במחלקת תיירים, ועליי לעמוד בתור של מחלקת התיירים. זה לא הוגן שאני לא אעמוד בתור והם כן", אמר והחווה בראשו על האנשים סביב.

"אני ממש מבקש, אדוני", ניסיתי בפעם האחרונה, והוא אמר, "הכל בסדר. עשית את מלאכתך כראוי, עכשיו שוב לעמדה שלך. אני מבטיח לך שנסתדר כאן". מסביב החלו האנשים מרימים עיניהם ומזהים את הדמות שנעמדה ביניהם בתור. התלחששויות התחילו, מבטים לוכסנו, ושמגר החל זע בחוסר נוחות. "בבקשה", אמר בקול רך, "שוב לעמדתך". שבתי לעמדתי וליוויתי אותו במבטי לאורך השעתיים בקירוב שעמד שם, ואז כשעלה במדרגות הנעות, עם שאר הנוסעים, לעמדת בידוק הדרכונים, אמרתי לשותפתי לדלפק "יש שופטים בישראל". והיא אמרה, "כן, אה?"

כן. אה.

אלה היו ימים אחרים, כמובן. אבל אספר רק שגם בימים האלה היו שנהגו בחזירות, היו שנהגו בגסות ובשררה בשל מעמדם כלפינו הדיילים, והיו כאלה שהתנהגו כאילו הכל מגיע להם בזכות. חלק מהדמויות האלה עדיין מצויות בחיינו הציבוריים. מאיר שמגר כבר לא. ונדמה שזה חלק מהסיפור של ישראל של ימינו שאנו מספרים לעצמנו בדאגה מסוימת - ישראל בה יש פחות ופחות מאיר שמגרים, ויותר ויותר מאלה שאינם הוא.

יהי זכרו ברוך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *