התוצאה הבלתי צפויה של 'הקרסת' משפחות הפשע היהודיות

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי geralt לאתר Pixabay]

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

השביתה הכללית במגזר הערבי במחאה על גל הרציחות, צודקת; אבל מהסיבות הלא נכונות. לא ההזנחה רבת השנים לבדה של השיטור במגזר הערבי יצרה את הבעיה הפעם, אלא דווקא ההצלחה המשטרתית: ההצלחה להכניס את רוב ראשי משפחות הפשע היהודיות לכלא ו/או להבריחם לחו"ל...

כיוון שלא נעשה דבר, במקביל, לצמצם את תחומי המחיה של הפשע המאורגן (השוק האפור, דמי החסות, ההימורים והסמים); נוצר וואקום - עתיר כספים - שהתמלא עד מהרה במשפחות הפשע הערביות; שהשתלטו על נכסי המשפחות היהודיות; או שהפכו למוציאים בפועל שלהם ממקום מושבם בחו"ל.

היעדר שיטור אפקטיבי במגזר הערבי יצר עד מהר מצב שהפשיעה המאורגנת - בניגוד למגזר היהודי - חדרה לכל תחומי החיים: לשלטון המקומי; לכלכלה ועוד. האפשרויות הבלתי מוגבלות הללו הביאו לחיכוכים בין משפחות על טריטוריות ובמלחמה נופלים הרוגים...

האתגר המשטרתי היום הוא כפול:

  • ההתמודדות עם משפחות הפשע הערביות הוא אתגר לא פשוט, הן בשל בעיות שפה; והן בשל הנאמנות המשפחתית, שמקשה מאוד על החדרת סוכנים פנימה. בתחום הזה בונה משטרת ישראל יכולות ונראה בו תוצאות תוך פרק זמן מסוים;
  • יצירת שיטור אפקטיבי בערים הערביות. לצורך כך אין די בתחנות משטרה מבוצרות. יש צורך בכמות עצומה של שוטרים שתושקע בבת אחת בתוך עיר; תתערה ברחובותיה עד שתהפוך חלק מהנוף; ותהדוף את הפשיעה החוצה. רק חיכוך יום יומי עם האוכלוסייה יוצר אמון; וללא שוטרים - המצויים דרך קבע ברחוב - אין ולא יהיה אמון.

זהו האתגר האמיתי ובו נעסוק בהמשך המאמר הזה: אין למשטרה יכולת לבצע זאת בכל המגזר. אבל היא יכולה לרכז מאמץ בעיר אחת לדוגמה; לבצע מהפך תוך מספר שנים; ולעבור הלאה.

המודל של קולונל מֶקמַסטֶר בתל עאפר בעיראק

(הרפורד, 2015, עמ' 63-58)

את העובדה שהמודל הזה עובד הוכיח קולונל - לימים בריגדיר גנרל, ד"ר הרברט ריימונד מֶקמַסטֶר בעיר תל עפאר שבעיראק. הוא הצליח ליצור לגיטימציה בקרב אוכלוסיה חשדנית, מפוחדת ועוינת בהרבה מזו בערי המגזר הערבי בישראל. בכך, הוא יזם את אחת התגובות המוצלחות היחידות למרד בעיראק, תוך סיכון חייו שלו ושל אנשיו (הרפורד, 2015, עמ' 63-58).

האסטרטגיה הזו, שהצליחה בתנאי מלחמה קשים, טובה בוודאי גם למציאות הישראלית המרוככת הרבה יותר. היא מחייבת, אמנם, השקעה של אנשים ואמצעים - וגם נטילת סיכון מסוים - אבל דומה שאין אלטרנטיבות!.

תל עפאר הייתה מעוז של מורדים בעיראק. סונים שלטו ברחובותיה ביום, וחוליות רצח של המשטרה (השיעית) שוטטו בה בלילה; וכך, הייתה העיר מיקרוקוסמוס של מלחמת האזרחים המתרחבת בעיראק.

אל תוך הכאוס הזה נכנסה חטיבת החי"ר המשוריינת ה־ 3: 3,500 איש בפיקודו של מֶקמַסטֶר.

קולונל מֶקמַסטֶר (ראו תמונה משמאל) היה בעל חשיבה עצמאית ואמיצה, דוקטור להיסטוריה, שחיבר את הספר "התרשלו במילוי תפקידם" (Dereliction of Duty), החיבור הממצה ביותר על המנהיגות הכושלת של ההנהגה האמריקנית - המדינית והצבאית - בתקופת מלחמת וייטנאם.

[תמונתו של הגנרל מקמסטר היא נחלת הכלל]

מֶקמַסטֶר סבר, שהאסטרטגיה האמריקנית בעיראק חסרת היגיון, והחל בהכשרתם של אנשיו עוד בהיותם בארצות הברית:

הוא קנה ספרי כיס על ההיסטוריה של עיראק וחילק אותם בין אנשיו. הוא גם הורה לאנשיו לנהוג בכבוד בתושבים ועשה הדמיות של כל מיני אינטראקציות מורכבות, בדגם של מחסום שהוקם בפוֹרט קַרסוֹן בקולורדו. חייליו תרגלו התמודדות עם שיכורים, עם נשים הרות, ועם אנשים שעוררו רושם של מחבלים מתאבדים. ההדמיות צולמו, ולאחר מכן צפו החיילים בקלטות של ההדמיות הללו ודנו בטעויות שעשו ובדרכים להשתפר. "בכל פעם שאתם פוגעים בכבודו של תושב עיראק", אמר קולונל מקמסטר לאנשיו, "אתם עובדים בשביל האויב".

עם הגיעם אל תל עפאר, לא מיהרו חייליו של מֶקמַסטֶר להסתגר בבסיסם - כמו קודמיהם - אלא חדרו בזהירות אל תוך העיר. קציניו יזמו מפגשים רבים עם המנהיגים המקומיים, ניסו לפייס בין סונים ושיעים מתונים, הכניסו שינויים במבנה המשטרה, כך שתייצג את כל אוכלוסיית העיר, ומינו ראש עיר חדש. האיש היה תושב בגדד, שלא ידע לדבר בעגה המקומית, אבל היה לפחות חסר פניות.

הם גם לא הסתפקו בסיורים מזדמנים בתל עפאר, אלא הקימו ברחבי העיר עשרים ותשעה מאחזים קטנים. במאחזים האלה לא היו מכונות גלידה או ברכות שחייה, ואפילו לא מים חמים וארוחות חמות סדירות, כמו בבסיסים האמריקנים הבטוחים בעיראק, הרחק מהאוכלוסייה המקומית. המאחזים הקטנים האלה גם הותקפו שוב ושוב ללא רחם, אבל קולונל מֶקמַסטֶר ואנשיו סירבו לוותר עליהם.

הם גם לא הסתפקו בסיורים מזדמנים בתל עפאר, אלא הקימו ברחבי העיר עשרים ותשעה מאחזים קטנים. במאחזים האלה לא היו מכונות גלידה או ברכות שחייה, ואפילו לא מים חמים וארוחות חמות סדירות, כמו בבסיסים האמריקנים הבטוחים בעיראק, הרחק מהאוכלוסייה המקומית. המאחזים הקטנים האלה גם הותקפו שוב ושוב ללא רחם, אבל קולונל מֶקמַסטֶר ואנשיו סירבו לוותר עליהם.

[בתמונה: קולונל מקמסטר. Photographs by Samantha Appleton, הניו יורקר]

לדידם של הקיצונים בקרב הפלגים הנִצים בתל עפאר לא היה מעשה אכזרי מדי. "פעם אחת", נזכר קולונל מקמסטר, "טרוריסטים רצחו ילד במיטתו בבית החולים ומלכדו את הגופה. כשמשפחתו של הילד באה לקחת את הגופה, הם פוצצו את המטען כדי להרוג את האב". שוטרים טירונים נרצחו בפיגוע התאבדות. הפיגוע לא בוצע בידי מחבל מתאבד, אלא בידי בת שלוש־עשרה הסובלת מפיגור שכלי, שהתבקשה לאחוז בידה של פעוטה אחת ולצעוד איתה לעבר קבוצת השוטרים הטירונים.

במשך שבועות אחדים ספגו אנשיו של קולונל מֶקמַסטֶר אבדות כבדות. אבל אז התרחש נס: תושבי תל עפאר החלו לשתף פעולה עם האמריקנים וגם - בהדרגה, לא בשמחה - לדבר אלה עם אלה. המתונים יותר משני צדי המתרס הניחו את נשקם. הקיצונים נמלטו, נהרגו או הוסגרו בידי תושבי העיר לידי האמריקנים. אחרי הכול, מעטים הם בני האדם שיתמכו באנשים שמשתמשים בילדות מוגבלות כפצצות ובפעוטות כהסוואה. "זה קרה במהירות", אמר קולונל מֶקמַסטֶר, והאמת היא שזה קרה כאשר רוב התושבים השתכנעו שהאמריקנים אינם מתכוונים להפקיר אותם לחסדיהם של אנשי אל־קאעידה.

אז אם מקמסטר הצליח בעיראק המדממת, משטרת ישראל יכולה להצליח כאן!

הנמשל: שיטור במגזר הערבי בישראל

מתוך המשל של מֶקמַסטֶר, ניתן לגזור את עקרונות הפעולה הרצויות של משטרת ישראל במגזר הערבי בצפון, בדרום ובמזרח ירושלים:
  • אימון ותרגול השוטרים בסימולציות מיוחדות לפני הכניסה לשטח. שוטרים שלא אומנו אינם חלק מהמאמץ.
  • פיזור שוטרים בנקודות משטרה רבות בתוך היישובים, ולא בתחנה מבוצרת אחת. אין ספק שהנקודות הללו תותקפנה במטרה לשרוף אותן ואת הדגל שעליהן. צריך סבלנות...
  • שיטור קהילתי ברמה המשוכללת ביותר שלו (שמשטרת ישראל אוהבת כל כך לשנוא...);

[להרחבה בנושא 'שיטור קהילתי', לחצו כאן]

  • סבלנות והתמדה, ושוב סבלנות.
  • מילת המפתח: כבוד. גם לעבריינים וגם לאלה שאינם מכירים בזכותה של המדינה לאכוף את חוקיה במגזר. כל פעם ששוטר פוגע בכבודו של אזרח/תושב ממוצא ערבי, מסיגה את מאמצי השילוב של המגזר הערבי לאחור!

אין ארוחות חינם...

נכון, השיטה הזו מחייבת הקצאה אדירה של שוטרים ואמצעים. אבל, "אין ארוחות חינם". השגת ריבונות ולגיטימציה עולה באמצעים, בכוח אדם, בהכשרה מדוקדקת ואולי אף בדם! אבל המחיר שווה! ואם אין תקציב, שווה לרכז את כל מה שיש במקום אחד ולהשיג תוצאות, מאשר לבזר, ולהרוס!

[לריכוז המאמרים על המגזר הערבי בישראל, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

  • הרפורד טים (2015), הסתגלות, מדוע כל הצלחה מתחילה בכישלון, אור יהודה: כנרת, זמורה ביתן דביר.

3 thoughts on “התוצאה הבלתי צפויה של 'הקרסת' משפחות הפשע היהודיות

  1. Pingback: המגזר הערבי בישראל באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pingback: יגאל חדד: שיעור הנפגעים במגזר הערבי והשפעתם על עמדות הציבור - ייצור ידע

  3. עצוב לחשוב שמאמר וניתוח מדוייק כל כך, בבחינת " גזור ושמור ובצע אתמול" לא יגיע אף לשלב הראשוני הניסיוני, בדיוק כמו לאחר ההרצאה המאלפת של הקומישייונר של משטרת NYPD , שדנה בהצלחה האדירה של רודולף ג' וליאני למגר הפשיעה הגואה בעירו תוך כ 5 שנים, בהנהיגו את שיטת החלונות השבורים. כולם מחאו כפיים באדיבות, אך מעבר לכך שום כלום. מה שהתאים לניויורקים לא התאים לתל אביב. ולמה? הכותרת בסיפא " אין ארוחות חינם". הכל בסוף נופל על תקציב ומשאבים שאותם גם כן קונים בכסף.מאז הקמת משטרת ישראל שמכיר אותה מבפנים מעל 40 שנה, וכךגם הכותב, איש בממשלות ישראל לא חשבה באמת שהיא נחוצה מספיק.לא עד כדי הקצאת משאבים כספיים, לפחות כמו לדודה היא משרד הבטחון/ צה"ל.במשטרה שבשנות ה 80 נאלצתי לתדלק רכב מבצעי נחוץ מכספי, כי נגמרו תלושי הדלק המוקצבים, או לפלח ניירות צילום מהפרקליטות כי תקציב משרד המשפטים עשיר יותר בציוד משרדי בסיסי אין ולא יקרה שמשאבים נחוצים לשינוי כמתואר במאמר יועברו לקופתה. ולא רק כסף נדרש. סבלנות. וראייה לרחוק.תכונות שאין לאף שר ממונה או מפכ"ל.או בכלל במנהיגות הציבורית אצלנו. איזה שר בט"פ ישקיע זמן וממון כאשר הקרדיט להצלחה יוענק למי שיחליפו לאחר כמה שנים. הרצל שפיר שהגיע להיות מפכל מהצבא בשנות ה 80 , נדהם לגלות שלארגון העומד להיות בראשו, אין תכנית חומש כמו בצה"ל.הכל נעשה בשלוף משנה לשנה ואחרינו המבול. והרבה שליפות מהמותן. מבצעים נמהרים ליום יומיים ואז מתאדה בשקט
    ואיש כבר לא חושש עיין ערך המבצע בתל אביב נגד נוהגי הקטנועים שהפכו הרחובות לג'ונגל ומגרש מירוצים. יומיים ארבו ותפסו עצרו, ושפטו בשיפוט מהיר את עברייני התנועה הסוררים. בזמן הזה אגב עקב גיוס כל שוטרי התנועה בארץ- האכיפה במקומות האחרים נזנחה. שינה משהו? כלום. שחקו ההרתעה עוד יותר. סבלנות אמר הגנרל האמריקאי. סבלנות. הכותב גם מציין בצדק את הגורם האנושי, קרי הכשרה מיוחדת, גיוס נרחב השתלמויות, וצבירת ניסיון – גורם קריטי בעבודת השוטר. לא די בב יית תחנות משטרה, שאותם מאכלסים שוטר וחצי, ואז כששורפים ומעלים התחנה באש כמו בכפר קאסם כל מה שנותר להם זה לברוח על נפשם. גיוס? הכשרה נרחבת? כמעט בדיחה רק עצובה על חשבון האזרחים. כשהוחלט למשל להקים את משטרת ההגירה אדירת התקציב וכח, מסיבות פוליטיות בעיקר, ובלית בררה מהיום למחר, גיייסו קצינים וחוקרים/שוטרים חדשים? מה פתאום. כל הגוף האדיר הזה נבנה על טהרת מי שנלקחו מכל היחידות המבצעיות האחרות. איזה הישג מרשים. אבל מה עם אותה עיר שגם כך מדוללת בכח האדם מלכתחילה? כשמצבת בלשיה בקושי 5 בלשים סביב השעון במשמרות, ואז גם קצצו בעוד 2 בלשים נחוצים למשטרת ההגירה ( שבסוף גם פורקה ועברה לרשות האוכלוסין) ? שיסתדרו. כמו ב 48.
    ניצב חכרוש יועץ למגזר הערבי בלה בלה בלה….עוד שליפה מהמותן.לסמן וי. איש מוכשר,, אך מה יעשה לבדו מלבד לייעץ? הרציחות של נשות המגזר חדלו? המשטרה היא הכתובת להפסיק מנהג של אלפי שנים של רצח כל כבוד המשפחה.ממש לא. אבל בכל השאר כמתואר היטב במאמר ואכיפה רצופה במגזר הערבייכולה גם יכולה. צריך רק רצון ותקציב וסבלנות..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.