יאיר רגב: היזהרו ממסדרי זיהוי!

[בתמונה: מסדר זיהוי. היא נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Oslo police - Torgersen-sa. קובץ זה הוא נחלת הכלל]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ויזואליזציה - יתרונותיה ומגבלותיה', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 4 ביולי 2021

עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

*  *  *

יהודה בן שושן מיצהר - דמות מוכרת במשטרת מחוז ש"י - זומן בתחילת ספטמבר 2019 לחקירה, בגין תקיפת פלסטיני. מסתבר שבן שושן זוהה כתוקף על ידי אותו פלסטיני. למזלו, בזמן ביצוע העבירה הוא שהה באותה תחנת משטרה, אצל אותו החוקר בדיוק... (בן קימון, 2019).

[לכתבה המלאה של אלישע בן קימון ב- ynet, לחצו כאן]

מסדר זיהוי מהו? המשגה

מסדר זיהוי (police lineup או identity parade) הוא נוהל חקירתי-משטרתי מיוחד; שבמהלכו עד, שראה חשוד בנסיבות מפלילות, מנסה לזהות אותו בתוך קבוצה של אנשים שאינם שונים בהרבה ממנו. זיהוי כזה מהווה ראיה לכאורה, כי דברי העד נכונים והחשוד הוא שביצע את העבירה. הנוהל פותח ושוכלל, על מנת להבטיח, ככל האפשר, שלא יבוצע זיהוי שגוי (ויקיפדיה: מסדר זיהוי).

חשוב גם להדגיש, שמסדר זיהוי הוא מבחן אובייקטיבי לזיכרון וליכולת התפיסה של העד וברגע שהמבחן מזדהם יש חשש גדול לעיוות דין!

קיימים מספר דרכים לעשות מסדר זיהוי (ויקיפדיה: מסדר זיהוי):

  • מסדר זיהוי חי (ראו התמונה בראש המאמר);
  • מסדר זיהוי תמונות;
  • מסדר זיהוי מאולתר;
  • וזיהוי אקראי.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Jason Hickey לאתר flickr]

טעות בזיהוי חשוד היא טעות חושית

כל הראיות המוגשות לבית המשפט מבוססות על החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם או מישוש, אך בעיקר על ראייה ושמיעה. הראייה מבוססת על ההזדמנות להיות נוכח במקום האירוע. העדות תלויה במצב הראייה או השמיעה ובבהירותן. כאשר מציגים תמונה למספר אנשים, לשניות אחדות, ימסור כל אחד מהם תיאור שונה!

שוטר מנוסה ייתן תיאור מדויק יותר לפרטים. אדם רגיל בדרך כלל לא ישים לב לפרטים. הדיוק תלוי בשאלה אם האירוע התרחש במהירות. העד האמין יזכור רק חלק מאירוע. גורם ההפתעה באירוע, התרגשותו של העד ומהירות האירוע גורמים לבִלבול התמונה בזיכרונו, והפרטים נשארים עמומים.

טעויות בזיהוי מהווים מקור מרכזי להרשעות מוטעות !!!

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

מראה עיניים עשוי להטעות

חוש הראיה הוא החוש העיקרי שדרכו קובע האדם את מהימנות מה שלפניו. אולם דווקא חוש זה מועד להטיות קוגניטיביות. אחד הניסויים הידועים בתחום זה - שידוע בשם "מבחן הגורילה הבלתי־נראית" - נערך על ידי פרופ' דניאל סימונס, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי, שבוחן את מהימנות עדויות הראיה כבר שלושה עשורים.

בניסוי (ראו סרטון למטה), מוצג סרטון ובו שתי קבוצות של אנשים שמתמסרים בכדור - קבוצה אחת לבושה בחולצות לבנות והשנייה בחולצות שחורות. הצופים מתבקשים לספור, כמה מסירות מתקיימות בין שחקני הקבוצה הלבנה.

אבל, הם מרוכזים כל כך בספירת המסירות עד שמרביתם (89%) אינם מבחינים בשחקנית המחופשת לגורילה שנכנסת באמצע המשחק לאולם, טופחת על החזה שלה במשך כמה שניות ויוצאת (נסו זאת על חבריכם...).

העובדה כי התפיסה שלנו סלקטיבית הודגמה בניסויים רבים שכללו צפייה במשחקי מחשב ובסרטוני וידיאו, והיא כבר אינה מפתיעה כל כך.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Mike Mozart לאתר flickr]

משקלו הראייתי של הזיהוי על ידי עד

הכללים הנוגעים להערכת מידת הדיוק של ראיות זיהוי; לדרכי גבייתן; ולאופן עריכת מבחן הזיכרון - בדמות מסדרי הזיהוי למיניהן - לא נקבעו בחקיקה ראשית.

פסיקת בית המשפט העניקה משקל גבוה לזיהויו של נאשם ע"י עד ראיה. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, רווחה בפסיקה הגישה, שאין להרשיע נאשם על בסיס ראיית זיהוי יחידה; אלא יש לדרוש תוספת ראייתית מאמתת. גישה זו נדחתה בפסיקה מאוחרת יותר (ע"פ 4384/93 מלינקר וע"פ 7130/97 שאבי ועוד).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

כיום ההלכה העדכנית היא כי ניתן להרשיע נאשם על בסיס ראיית זיהוי יחידה; ואין מקום לסטות לעניין זה מן הכלל שלפיו, עדות יחידה יכולה לבסס הרשעה בפלילים (ע"פ 10360/03 שדיד). זאת, בכפוף לחובתו של השופט, להזהיר את עצמו בטרם ירשיע נאשם על סמך ראיית זיהוי יחידה; ולנמק את הנסיבות שהביאוהו לעשות כן.

מעמדו הגבוה של הזיהוי בדין הישראלי מצוי במתח עם הספרות המחקרית הענפה מכל העולם, הבוחנת את הגורמים להרשעות שווא. רוב המחקרים מצביעים על זיהוי שגוי - המבוצע ע"י עד ראיה - בתור הגורם הנפוץ ביותר לשגיאות משפטיות שנחשפו.

גם השיטה האנגלית וגם האמריקאית, החלו - החל משנות ה-80 של המאה הקודמת - לדרוש ראיות מאמתות ומחזקות לעדות הראיה בעקבות מחקרים שהוכיחו עד כמה מסוכן להסתמך על זיהוי של עד ראיה.

["... עוד באותו לילה הוא נלקח למסדר זיהוי. הנאנסת התבוננה, התלבטה ולבסוף אמרה כי גרין לא היה אחד מהאלמונים שתקפו אותה. כעבור שמונה ימים היא שינתה את דעתה, ומאוחר יותר היוותה עדותה את הבסיס הראייתי שעליו הרשיע חבר המושבעים את גרין ושלח אותו ל-75 שנות מאסר. למושבעים הספיק מסדר הזיהוי, בו מלמלה הנאנסת "זה הוא". לתביעה לא היתה כל ראייה אחרת או עדות הקושרת אותו לאונס...". לכתבה המלאה של יצחק בן חורין ב- ynet, לחצו כאן]

מסיכום המחקרים עולה, כי הגורמים לטעויות זיהוי חשודים על ידי עדי ראיה במסגרת חקירה פלילית הם:

  • משך אירוע קצר מאד - רוב האירועים הפליליים נמשכים זמן קצר ביותר; ובדרך כלל, מספר שניות או לכל היותר מספר דקות. לכן, העד או הקרבן אינם יכולים לקלוט את פני החשוד באופן יסודי, כך שיוכלו לתארו בצורה מדויקת בעת החקירה המשטרתית או לזהותו במסדר זיהוי בשלב החקירה; לא כל שכן בשלב המשפט, חודשים ושנים לאחר האירוע (גלבוע, ללא תאריך; ראו תמונה משמאל).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

  • אירוע פלילי הוא מצב של לחץ - מצבים אלה יוצרים לחצים נפשיים גדולים, בין אם העד המזהה הוא הקרבן; בין אם הוא עד הקשור לאירוע; ובין אם הוא עד ניטרלי לחלוטין. לחצים נפשיים - עקב החרדות, מעצם היותם עדים לאירוע פלילי חמור - גורמים, לעתים קרובות, לעיוותי תפיסה; ולכן, לקליטה לא נכונה של פניו של החשוד, או לעיוותים בעת הניסיון להיזכר בהם, בעת מסירת התלונה או בעת ניסיון לזהותו בהליך זיהוי כלשהו. מלבד החרדה המתעוררת - מעצם היות האדם עד או קרבן לאירוע פלילי - גם עצם העובדה, שלאירוע כזה נלווים אלימות, איום באלימות או כאשר החשוד מחזיק כלי נשק, תורמת לעליית החרדה של העד. ככל שרמת החרדה עולה, יורדת במידה משמעותית ביותר רמת הדיוק בתיאור האירוע ובזיהוי של החשוד.
  • תהליך הזיהוי כמצב של לחץ - חלק מתהליכי הזיהוי עצמם יוצרים לחצים אצל המזהים. אם האירוע היה טראומתי, הרי הצורך להשתתף בתהליך של זיהוי של חשוד - הכולל גם שיחזור בצורה כלשהי של האירוע - מעלה, בהכרח מחדש, את הלחצים שנלוו לאירוע המקורי; ואף את החרדות שהתפתחו לאחר מכן. גם עצם מבנהו של מסדר הזיהוי עלול לעורר חרדות, עקב עצם החשש מהפגישה עם החשוד; והצורך לעמוד מול שורה של אנשים לא מוכרים, ובמרבית המקרים "מפחידים", בעיקר אם מדובר בעבירות אלימות חמורות. למשל, זיהוי החשוד באונס על ידי הנאנסת.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Kevin Dooley לאתר flickr]

  • מעט עדי ראיה - בדרך כלל יש עד ראיה אחד; ולעתים רחוקות, שניים או יותר. תנאי זה מקשה על בחינת מהימנות הזיהוי של עד אחד על ידי השוואתו לזיהוי של עד אחר.
  • לחץ לזיהוי חיובי - על העד המזהה, בין אם הוא הקרבן ובין אם הוא עד ראיה, מופעלים לחצים עצומים לזהות באופן חיובי את אחד הניצבים במסדר. אלו בעיקר לחצים נפשיים פנימיים, הגורמים למזהה לראות בזיהוי של חשוד - הצלחה, כמעין עמידה בהצלחה במבחן, ובאי זיהוי - כישלון. על כן, יש נטייה - בדרך כלל לא מודעת - לזהות באופן חיובי את אחד מהעומדים במסדר, אף אם הוא אינו דומה בדיוק לנאשם. במקביל, יש גם לחצים חיצוניים, בעיקר כאלה המופעלים על ידי החוקרים, שלעתים, בלתי מודעים לכך. על העדים המזהים לזהות נכונה את אחד מהניצבים במסדר.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

  • תהליכים קוגניטיביים - תהליכי התפיסה של האדם אינם מושלמים. עיוותי תפיסה הם תופעה ידועה ומוכרת, שהגורמים להם מובנים בתוך המערכת התפיסתית והקוגניטיבית האנושית. תהליכים אלו גורמים לכך, שלאחר שזוהה אחד העומדים במסדר זיהוי - על ידי עד או קרבן - מידת הביטחון של המזהה בנכונות הזיהוי גוברת. תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי מסייעת להבין, כיצד ביטחונו של אדם המזהה חשוד במסדר זיהוי - אך אינו בטוח לחלוטין בנכונות הזיהוי - גובר אחרי זיהוי כזה. מצב כזה של זיהוי מחד גיסא; וחוסר ביטחון מלא בנכונותו מאידך גיסא, יוצר חוסר התאמה קוגניטיבית ורגשית, מצב שאינו נוח לאדם החווה אותו (גלבוע, ללא תאריך)..

לכן, הוא שואף להיפטר ממנו. יש שתי דרכים פשוטות לעשות זאת: להודות בחוסר ביטחונו בנכונות הזיהוי; ולמעשה להודות כי מי שזוהה אינו החשוד; או ל"יישר קו" ולהתאים את העמדה של המזהה, זו שלפיה הוא אינו בטוח בנכונות הזיהוי במאת האחוזים, לעצם הזיהוי. הניבוי של תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי הוא, שעקב היותה של ההתנהגות - משמע, הזיהוי בפועל - פרי החלטה חופשית שלו, בולטת וגלויה לעיני הציבור, יתרחש התהליך השני; קרי, ביטחונו של העד המזהה בנכונות הזיהוי תהיה גבוהה מאד, עד לרמה של אמונה כי הזיהוי הוא ודאי. ואכן, אחד הממצאים במחקרים אודות זיהוי הוא שאין קשר בין מידת הביטחון של המזהה בנכונות הזיהוי ובין מידת דיוקו של הזיהוי! (גלבוע, ללא תאריך).

[להרחבה בנושא: 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

'ועדת דנציגר': מומלץ להמעיט במשקלה של ראיה זו...

'וועדת דנציגר'- הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן -מונתה לבדוק את את מידת הדיוק הכללית; ואת האפשרות הממשית, העלולה להיגרם בשל הסתמכות על עדויות ראיה שגויות והחשש לעיוות דין חמור. דו"ח הביניים שהוגש - בנושא משקלן של עדויות ראיה שגויות וזיהוי מוטעה - חולל מהומה רבה במשטרה ובפרקליטות.

מתוך הנתונים שהציגה עולה, כי ברבע ממסדרי הזיהוי, הצביעו עדי ראייה על האדם הלא־נכון וטענו כי הוא מבצע העבירה. מתוך כלל מסדרי הזיהוי בשנים 2016־2018 שבהם הצביעו עדי ראייה על אדם כלשהו וטענו כי הוא זה שביצע את העבירה – ב־24.5% מהמקרים היה זה אדם אחר ולא החשוד.

[לכתבה המלאה של טובה צימוקי בידיעות אחרונות, לחצו כאן]

לאור המחקר המדעי הענף - המצביע על שיעור הטעות הגבוה בזיהוי - הסיקו חברי הועדה כי יש מקום לבחון בזהירות רבה את הזיהוי שנערך על ידי המשטרה לעדי הראיה; ובכל מקרה, יש לסייג את משקלו הראייתי של זיהוי, על ידי דרישה לחיזוק ואימות בראיות אחרות בלתי תלויות בראיית הזיהוי. זאת, בעיקר כאשר אין הכרות משמעותית מוקדמת בין החשוד לבין העד המזהה, היכרות אשר מגדילה, ככלל, את מידת הדיוק של הזיהוי. חשוב להדגיש שההמלצה הינה על דעתם של כל חברי הועדה, משטרה, פרקליטות, עורכי דין ואקדמיים.

הוועדה מצאה בנוסף, כי אף שהפסיקה והנחיות המשטרה קובעות עדיפות ברורה למסדר זיהוי חי על פני תמונות; בפועל בשנים 2018-2016, נערכו שמונה מסדרי זיהוי חיים בסך הכל, לעומת אלפי מסדרי זיהוי בתמונות.

נוכח הקשיים הפרקטיים בעריכת מסדרי זיהוי חיים, הוועדה מסתפקת בהמלצה רכה, כי על המשטרה "לתעדף" מקרים, שבהם יש הצדקה מיוחדת לערוך מסדר זיהוי חי. עם זאת, הוועדה ממליצה לבתי המשפט להתחשב בממצא, שלפיו הסיכון לזיהוי שגוי גדול יותר במסדר זיהוי תמונות; במיוחד כאשר אין נוכחות של עורך דין מטעמו של הנאשם במסדר שבוצע.

בדוח הביניים, נכללו גם המלצות באשר לאופן עריכת מסדרי זיהוי והליכי זיהוי אחרים, הזכות של החשוד לייצוג בהליכי הזיהוי, הדברים שיש לומר לעד המזהה וההנחיות שיש לתת לו, והאופן בו יש לתעד את אותם הליכים כדי לצמצם את החשש מטעויות ועוד.

[לכתבה המלאה של גלעד מורג ב- ynet, לחצו כאן]

עיקר ההמלצות

  • הרשעה על סמך עיון באלבום תמונות: הוועדה ממליצה כי למעט במקרים חריגים, לא יוענק לזיהוי מסוג זה משקל כראייה עיקרית, ויראו בו לכל היותר תמיכה ראייתית לראיות אחרות.
  • הכשרות מקצועיות: הוועדה ממליצה כי הכשרות בנושא זיהוי על ידי עדי ראיה ייערכו לכלל הגורמים, שופטים, תובעים ופרקליטים, סנגורים ואנשי משטרה. הכשרות אלה יוקדשו להיכרות עם המחקר המדעי, העוסק בגורמים המשפיעים על מידת הדיוק של זיהוי על ידי עד ראיה, ולהגברת המודעות לגורמים המרכזיים לזיהוי שגוי.

בנוסף, קבעה הוועדה קריטריונים המפחיתים מדיוקו של הזיהוי וממשקלו הראייתי:

  • היותו של העד המזהה ילד מתחת לגיל 15, אדם מבוגר בן 60 ומעלה או אדם לקוי ראיה.
  • השתייכותו של העד המזהה לקבוצה אתנית שונה מזו של מושא הזיהוי.
  • תנאי תאורה וצפייה לקויים בזירת העבירה.
  • צפייה של העד המזהה באירוע העברייני ממרחק רב.
  • זיהוי בזמן, העולה על שעות ספורות לאחר האירוע העברייני.
  • תיעוד מידת הביטחון של העד בזיהוי לאחר הזיהוי: הוועדה ממליצה, שבטרם עריכת מסדר הזיהוי, יתבקש עד הראייה לציין לאחר המסדר, במילותיו שלו, את מידת הוודאות שלו בזיהוי. תשובתו של העד תתועד על ידי עורך המסדר, כחלק מהפרוטוקול. הנחיה בעניין זה תעוגן בהנחיות הפנימיות של משטרת ישראל.

אופן עריכת מסדר הזיהוי

  • הוועדה ממליצה להימנע מעריכת יותר מהליך זיהוי אחד הכולל את אותו חשוד, גם כאשר הליך הזיהוי הראשון אינו מסדר זיהוי, אלא דפדוף באלבום תמונות.
  • הוועדה ממליצה כי עורכי מסדרי הזיהוי לא יהיו מודעים לזהותו של החשוד, כך שיפחת הסיכון לרמזים מצד עורך המסדר.
  • הוראות לעד המזהה בטרם עריכת מסדר הזיהוי: הוועדה ממליצה שבנוסח ההוראה הנמסרת לעד המזהה, כפי שהיא מופיעה בהנחיות המשטרה, תעוגן באופן רשמי אזהרה שלפיה יתכן כי מבצע העבירה אינו נוכח במסדר, וזאת בלשון מפורשת יותר מזו המופיעה בהנחיות כיום.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

  • עוד ממליצה הוועדה לכלול בנוסח ההוראה הבהרה, לפיה המשך חקירת המשטרה אינו תלוי בהכרח ביכולתו של העד לבצע זיהוי. הוועדה ממליצה כי הימנעות ממסירת ההוראות הנ"ל, או העדר תיעוד של העובדה כי ההוראות נמסרו לעד המזהה, יובאו בחשבון בקביעת משקלו הראייתי של הזיהוי.
  • תיעוד מסדר הזיהוי: הוועדה ממליצה להקפיד על תיעוד של מסדרי זיהוי חיים ומסדרי זיהוי תמונות בווידיאו, בין אם החשוד מיוצג במסדר ובין אם לאו.

33 עמודי הדו"ח חייבים להילמד היטב ע"י כל החוקרים במשטרת ישראל אשר גורלם של החשודים והנאשמים נתון בידיהם לשבט או לחסד!

[התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Miossec. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

[לאוסף המאמרים אודות הודאות שווא, הרשעות שווא והשלכותיהן, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'ויזואליזציה - יתרונותיה ומגבלותיה', לחצו כאן]

5 thoughts on “יאיר רגב: היזהרו ממסדרי זיהוי!

  1. Pingback: הודאות שווא והרשעות שווא באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  2. מספר הערות:
    1. חלק מהכתוב פה לקוח מלה במלה ממאמר שלי בנושא מסדרי זיהוי שאפשר למצוא אותו ברשת בקלות. חבל שלא נכתב שרשימה זו מתבססת גם על המאמר שלי.
    2. עם כל הכבוד לוועדת דנציגר, דוח הביניים שפורסם אינו חף מבעיות. ואף ששלחתי להם הערות על כך, אם לא תקנו אותן. זה אומר משהו על התבצרות אחרי עמדות ללא נכונות להקשיב.
    3. רוב המחקרים (למעט מעט הנתונים ממשטרת ישראל) נעשו בחו"ל, כמעט כולם בארצות הברית. שם הנהלים מאד שונים ויש בהם פחות זהירות מפני טעויות. כך, למשל, די שם ב 6 ניצבים. בישראל יש צורך ב – 8. שם מותר לערוך showup, כלומר זיהוי של אדם אחד בלבד ולא בין ניצבים, בישראל אסור (אף שלעתים בתי המשפט מקילים בכך). לכן, בחו"ל יש יותר טעויות זיהוי מאשר בישראל.
    4. רוב המחקרים שנעשו הם מחקרי מעבדה, ועם כל הכבוד – לא ממש קרובים למציאות. במחקרים שנעשו על מסדרי זיהוי אמיתיים במשטרות שם, נמצא שיש יתרונות לא מעטים למסדרי זיהוי, כאשר הם נערכים כראוי, וביניהם זיהוי נכון.
    5. הנוהל של משטרת ישראל הוא טוב, אפילו טוב מאד. אחת הבעיות היא שהחוקרים במשטרת ישראל לא פועלים לפי הנוהל הזה. בין אם עקב חוסר משמעת ובין אם רצון לקצר הליכים.

  3. יאיר יקר תודה על הסקירה המקיפה והמפורטת.
    "אזהרה" של עורך המסדר כי "יתכן שמבצע העבירה אינו נוכח במסדר" עלולה להישמע כמו "אתה רשאי לשמור על זכות השתיקה" אבל ברור מה מצופה ממך.
    כדי למזער את הסכנה של 25% עדות שווא שמובילה להרשעת שווא, יש:
    1 – להוסיף במסדר זיהוי חי בובה ממוספרת עליה יהיה כתוב "מישהו/היא אחר/ת", ובדומה לכך במסדר תמונות, תמונה עם כיתוב "מישהו/היא אחר/ת".
    כאשר לעד/ת הראיה יהיה קל יותר לומר אני לא מזהה, מידת הלחץ והחרדה מעצם המסדר ומן התחושה שמצופה ממנו/ה לסייע למשטרה תרד ועמה גם הסכנה לזיהוי שגוי.
    2 – בדומה להיפוך מעמד ההודאה שהציע פרופ' בועז סנג'רו, לפיו ההודאה תשמש סיוע לראיות נגד החשוד אם ישנן, גם אם הסכנה לזיהוי שגוי תרד בחצי, עדיין במסדר זיהוי גלומה הסכנה של ייצור ראיה מסולפת, ולפיכך יש לבצע מסדר רק כאשר כבר קיימת תשתית ראייתית נגד החשוד.

  4. Pingback: דיסוננס קוגניטיבי באתר ייצור ידע - ייצור ידע

  5. Pingback: ויזואליזציה - יתרונותיה ומגבלותיה - באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *