עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

*  *  *

יהודה בן שושן מיצהר - דמות מוכרת במשטרת מחוז ש"י - זומן בתחילת ספטמבר 2019 לחקירה, בגין תקיפת פלסטיני. מסתבר שבן שושן זוהה כתוקף על ידי אותו פלסטיני. למזלו, בזמן ביצוע העבירה הוא שהה באותה תחנת משטרה, אצל אותו החוקר בדיוק... (בן קימון, 2019).

[לכתבה המלאה של אלישע בן קימון ב- ynet, לחצו כאן]

מסדר זיהוי מהו? המשגה

מסדר זיהוי (police lineup או identity parade) הוא נוהל חקירתי-משטרתי מיוחד; שבמהלכו עד, שראה חשוד בנסיבות מפלילות, מנסה לזהות אותו בתוך קבוצה של אנשים שאינם שונים בהרבה ממנו. זיהוי כזה מהווה ראיה לכאורה, כי דברי העד נכונים והחשוד הוא שביצע את העבירה. הנוהל פותח ושוכלל, על מנת להבטיח, ככל האפשר, שלא יבוצע זיהוי שגוי (ויקיפדיה: מסדר זיהוי).

חשוב גם להדגיש, שמסדר זיהוי הוא מבחן אובייקטיבי לזיכרון וליכולת התפיסה של העד וברגע שהמבחן מזדהם יש חשש גדול לעיוות דין!

קיימים מספר דרכים לעשות מסדר זיהוי (ויקיפדיה: מסדר זיהוי):

• מסדר זיהוי חי (ראו התמונה בראש המאמר);
• מסדר זיהוי תמונות;
• מסדר זיהוי מאולתר;
• וזיהוי אקראי.

טעות בזיהוי חשוד היא טעות חושית

כל הראיות המוגשות לבית המשפט מבוססות על החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם או מישוש, אך בעיקר על ראייה ושמיעה. הראייה מבוססת על ההזדמנות להיות נוכח במקום האירוע. העדות תלויה במצב הראייה או השמיעה ובבהירותן. כאשר מציגים תמונה למספר אנשים, לשניות אחדות, ימסור כל אחד מהם תיאור שונה!

שוטר מנוסה ייתן תיאור מדויק יותר לפרטים. אדם רגיל בדרך כלל לא ישים לב לפרטים. הדיוק תלוי בשאלה אם האירוע התרחש במהירות. העד האמין יזכור רק חלק מאירוע. גורם ההפתעה באירוע, התרגשותו של העד ומהירות האירוע גורמים לבִלבול התמונה בזיכרונו, והפרטים נשארים עמומים.

טעויות בזיהוי מהווים מקור מרכזי להרשעות מוטעות !!!

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

מראה עיניים עשוי להטעות

חוש הראיה הוא החוש העיקרי שדרכו קובע האדם את מהימנות מה שלפניו. אולם דווקא חוש זה מועד להטיות קוגניטיביות. אחד הניסויים הידועים בתחום זה - שידוע בשם "מבחן הגורילה הבלתי־נראית" - נערך על ידי פרופ' דניאל סימונס, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי, שבוחן את מהימנות עדויות הראיה כבר שלושה עשורים.

בניסוי (ראו סרטון למטה), מוצג סרטון ובו שתי קבוצות של אנשים שמתמסרים בכדור - קבוצה אחת לבושה בחולצות לבנות והשנייה בחולצות שחורות. הצופים מתבקשים לספור, כמה מסירות מתקיימות בין שחקני הקבוצה הלבנה.

אבל, הם מרוכזים כל כך בספירת המסירות עד שמרביתם (89%) אינם מבחינים בשחקנית המחופשת לגורילה שנכנסת באמצע המשחק לאולם, טופחת על החזה שלה במשך כמה שניות ויוצאת (נסו זאת על חבריכם...).

העובדה כי התפיסה שלנו סלקטיבית הודגמה בניסויים רבים שכללו צפייה במשחקי מחשב ובסרטוני וידיאו, והיא כבר אינה מפתיעה כל כך.

הכללים הנוגעים להערכת מידת הדיוק של ראיות זיהוי; לדרכי גבייתן; ולאופן עריכת מבחן הזיכרון - בדמות מסדרי הזיהוי למיניהן - לא נקבעו בחקיקה ראשית.

פסיקת בית המשפט העניקה משקל גבוה לזיהויו של נאשם ע"י עד ראיה. עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, רווחה בפסיקה הגישה, שאין להרשיע נאשם על בסיס ראיית זיהוי יחידה; אלא יש לדרוש תוספת ראייתית מאמתת. גישה זו נדחתה בפסיקה מאוחרת יותר (ע"פ 4384/93 מלינקר וע"פ 7130/97 שאבי ועוד).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

כיום ההלכה העדכנית היא כי ניתן להרשיע נאשם על בסיס ראיית זיהוי יחידה; ואין מקום לסטות לעניין זה מן הכלל שלפיו, עדות יחידה יכולה לבסס הרשעה בפלילים (ע"פ 10360/03 שדיד). זאת, בכפוף לחובתו של השופט, להזהיר את עצמו בטרם ירשיע נאשם על סמך ראיית זיהוי יחידה; ולנמק את הנסיבות שהביאוהו לעשות כן.

מעמדו הגבוה של הזיהוי בדין הישראלי מצוי במתח עם הספרות המחקרית הענפה מכל העולם, הבוחנת את הגורמים להרשעות שווא. רוב המחקרים מצביעים על זיהוי שגוי - המבוצע ע"י עד ראיה - בתור הגורם הנפוץ ביותר לשגיאות משפטיות שנחשפו.

גם השיטה האנגלית וגם האמריקאית, החלו - החל משנות ה-80 של המאה הקודמת - לדרוש ראיות מאמתות ומחזקות לעדות הראיה בעקבות מחקרים שהוכיחו עד כמה מסוכן להסתמך על זיהוי של עד ראיה.

["... עוד באותו לילה הוא נלקח למסדר זיהוי. הנאנסת התבוננה, התלבטה ולבסוף אמרה כי גרין לא היה אחד מהאלמונים שתקפו אותה. כעבור שמונה ימים היא שינתה את דעתה, ומאוחר יותר היוותה עדותה את הבסיס הראייתי שעליו הרשיע חבר המושבעים את גרין ושלח אותו ל-75 שנות מאסר. למושבעים הספיק מסדר הזיהוי, בו מלמלה הנאנסת "זה הוא". לתביעה לא היתה כל ראייה אחרת או עדות הקושרת אותו לאונס...". לכתבה המלאה של יצחק בן חורין ב- ynet, לחצו כאן]

מסיכום המחקרים עולה, כי הגורמים לטעויות זיהוי חשודים על ידי עדי ראיה במסגרת חקירה פלילית הם:

• משך אירוע קצר מאד - רוב האירועים הפליליים נמשכים זמן קצר ביותר; ובדרך כלל, מספר שניות או לכל היותר מספר דקות. לכן, העד או הקרבן אינם יכולים לקלוט את פני החשוד באופן יסודי, כך שיוכלו לתארו בצורה מדויקת בעת החקירה המשטרתית או לזהותו במסדר זיהוי בשלב החקירה; לא כל שכן בשלב המשפט, חודשים ושנים לאחר האירוע (גלבוע, ללא תאריך; ראו תמונה משמאל).

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

• אירוע פלילי הוא מצב של לחץ - מצבים אלה יוצרים לחצים נפשיים גדולים, בין אם העד המזהה הוא הקרבן; בין אם הוא עד הקשור לאירוע; ובין אם הוא עד ניטרלי לחלוטין. לחצים נפשיים - עקב החרדות, מעצם היותם עדים לאירוע פלילי חמור - גורמים, לעתים קרובות, לעיוותי תפיסה; ולכן, לקליטה לא נכונה של פניו של החשוד, או לעיוותים בעת הניסיון להיזכר בהם, בעת מסירת התלונה או בעת ניסיון לזהותו בהליך זיהוי כלשהו. מלבד החרדה המתעוררת - מעצם היות האדם עד או קרבן לאירוע פלילי - גם עצם העובדה, שלאירוע כזה נלווים אלימות, איום באלימות או כאשר החשוד מחזיק כלי נשק, תורמת לעליית החרדה של העד. ככל שרמת החרדה עולה, יורדת במידה משמעותית ביותר רמת הדיוק בתיאור האירוע ובזיהוי של החשוד.
• תהליך הזיהוי כמצב של לחץ - חלק מתהליכי הזיהוי עצמם יוצרים לחצים אצל המזהים. אם האירוע היה טראומתי, הרי הצורך להשתתף בתהליך של זיהוי של חשוד - הכולל גם שיחזור בצורה כלשהי של האירוע - מעלה, בהכרח מחדש, את הלחצים שנלוו לאירוע המקורי; ואף את החרדות שהתפתחו לאחר מכן. גם עצם מבנהו של מסדר הזיהוי עלול לעורר חרדות, עקב עצם החשש מהפגישה עם החשוד; והצורך לעמוד מול שורה של אנשים לא מוכרים, ובמרבית המקרים "מפחידים", בעיקר אם מדובר בעבירות אלימות חמורות. למשל, זיהוי החשוד באונס על ידי הנאנסת.

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Kevin Dooley לאתר flickr]

• מעט עדי ראיה - בדרך כלל יש עד ראיה אחד; ולעתים רחוקות, שניים או יותר. תנאי זה מקשה על בחינת מהימנות הזיהוי של עד אחד על ידי השוואתו לזיהוי של עד אחר.
• לחץ לזיהוי חיובי - על העד המזהה, בין אם הוא הקרבן ובין אם הוא עד ראיה, מופעלים לחצים עצומים לזהות באופן חיובי את אחד הניצבים במסדר. אלו בעיקר לחצים נפשיים פנימיים, הגורמים למזהה לראות בזיהוי של חשוד - הצלחה, כמעין עמידה בהצלחה במבחן, ובאי זיהוי - כישלון. על כן, יש נטייה - בדרך כלל לא מודעת - לזהות באופן חיובי את אחד מהעומדים במסדר, אף אם הוא אינו דומה בדיוק לנאשם. במקביל, יש גם לחצים חיצוניים, בעיקר כאלה המופעלים על ידי החוקרים, שלעתים, בלתי מודעים לכך. על העדים המזהים לזהות נכונה את אחד מהניצבים במסדר.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Saiko Weiss לאתר flickr]

• תהליכים קוגניטיביים - תהליכי התפיסה של האדם אינם מושלמים. עיוותי תפיסה הם תופעה ידועה ומוכרת, שהגורמים להם מובנים בתוך המערכת התפיסתית והקוגניטיבית האנושית. תהליכים אלו גורמים לכך, שלאחר שזוהה אחד העומדים במסדר זיהוי - על ידי עד או קרבן - מידת הביטחון של המזהה בנכונות הזיהוי גוברת. תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי מסייעת להבין, כיצד ביטחונו של אדם המזהה חשוד במסדר זיהוי - אך אינו בטוח לחלוטין בנכונות הזיהוי - גובר אחרי זיהוי כזה. מצב כזה של זיהוי מחד גיסא; וחוסר ביטחון מלא בנכונותו מאידך גיסא, יוצר חוסר התאמה קוגניטיבית ורגשית, מצב שאינו נוח לאדם החווה אותו (גלבוע, ללא תאריך)..

לכן, הוא שואף להיפטר ממנו. יש שתי דרכים פשוטות לעשות זאת: להודות בחוסר ביטחונו בנכונות הזיהוי; ולמעשה להודות כי מי שזוהה אינו החשוד; או ל"יישר קו" ולהתאים את העמדה של המזהה, זו שלפיה הוא אינו בטוח בנכונות הזיהוי במאת האחוזים, לעצם הזיהוי. הניבוי של תיאורית הדיסוננס הקוגניטיבי הוא, שעקב היותה של ההתנהגות - משמע, הזיהוי בפועל - פרי החלטה חופשית שלו, בולטת וגלויה לעיני הציבור, יתרחש התהליך השני; קרי, ביטחונו של העד המזהה בנכונות הזיהוי תהיה גבוהה מאד, עד לרמה של אמונה כי הזיהוי הוא ודאי. ואכן, אחד הממצאים במחקרים אודות זיהוי הוא שאין קשר בין מידת הביטחון של המזהה בנכונות הזיהוי ובין מידת דיוקו של הזיהוי! (גלבוע, ללא תאריך).

[להרחבה בנושא: 'דיסוננס קוגניטיבי', לחצו כאן]

[התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי Pexels לאתר Pixabay]

'ועדת דנציגר': מומלץ להמעיט במשקלה של ראיה זו...

'וועדת דנציגר'- הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן -מונתה לבדוק את את מידת הדיוק הכללית; ואת האפשרות הממשית, העלולה להיגרם בשל הסתמכות על עדויות ראיה שגויות והחשש לעיוות דין חמור. דו"ח הביניים שהוגש - בנושא משקלן של עדויות ראיה שגויות וזיהוי מוטעה - חולל מהומה רבה במשטרה ובפרקליטות.

מתוך הנתונים שהציגה עולה, כי ברבע ממסדרי הזיהוי, הצביעו עדי ראייה על האדם הלא־נכון וטענו כי הוא מבצע העבירה. מתוך כלל מסדרי הזיהוי בשנים 2016־2018 שבהם הצביעו עדי ראייה על אדם כלשהו וטענו כי הוא זה שביצע את העבירה – ב־24.5% מהמקרים היה זה אדם אחר ולא החשוד.

מקורות והעשרה

• מאיר גלבוע (ללא תאריך), זיהוי על ידי עדי ראיה ומסדרי זיהוי, החקירה הפלילית.
• פנחס יחזקאלי (2017), דיסוננס קוגניטיבי, ייצור ידע, 7/12/17.
• ויקיפדיה: מסדר זיהוי.
• טובה צימוקי (2019), האמינות המפוקפקת של מסדרי הזיהוי, ידיעות אחרונות, 7/9/19.
• אלישע בן קימון (2019), האליבי של החשוד: נחקר במשטרה בדיוק בזמן האירוע, 9/9/19, ynet.
• גלעד מורג (2019), דו"ח: זיהוי שגוי - הגורם הנפוץ ביותר להרשעות שווא, 8/9/19, ynet.
• יצחק בן חורין (2010), "ידעו שלא אנסתי". גרין ישב 27 שנה בכלא וזוכה, 18/9/10, ynet.